“אני פורש, את קו הסיום לא אחצה.” הירהרתי, גופי כאב, הייתי חסר אנרגיה ורגלי מיאנו לציית לפקודות שראשי פקד על רגלי “תמשיך ” , “תתקדם ” וברגע הקשה שהכל נראה אבוד ושהיאוש פקד אותי נזכרתי באמירתו של מפקדי אל”מ דרור וינברג ז”ל “קשה זה טוב ” שהיתה אבן יסוד בהכנה הנפשית ל – 42.195 ק”מ שרצתי בריצה אחת.
לפני שנים פורסם במדור הספורט ראיון עם בוחני סיירות (מגבשים) שנשאלו איזה תכונת אופי הם מחפשים במעומדים ליחדות קרביות מיוחדות, תשובתם היתה תמימות דעים – כאופיו של רץ מרתון.
דבריהם היו אמת, נדרש מהמועומדים כושר גופני, התמדה, נחישות, קפדנות, שליטה וניהול עצמי, עמידה במצבי קיצון, אמינות ועוד… פוסט זה הוא בבחינת ניסיון מאוחר לחזק את תשובתם מניסיוני והבנתי האישי כרץ מרתון.
שנים של ריצות יומיומית נטולות זוהר ואנרגיה, הגוף עייף לאחר משמרות לילה, עבודה סיזיפית, משימות ביתיות שוטפות וגידול הילדים אך אין ברירה, אני רוצה לעמוד באתגר המרתון ולכן עלי לנעול את נעלי הריצה ולצאת החוצה אל הקור בחודשי החורף הקשה. השעה 03:30 קר בחוץ והקור חודר מבעד לכפפות ומקפיא לי את האצבעות, כשאסיים את הריצה לאחר שעות, לא אצליח לפתוח את שרוכי נעלי, אצבעות היד קפואות ואינם מתפקודות ורק לאחר מקלחת חמה , לאט לאט חוזרות לתפקד. הריצות הארוכות “מלמדות” את רגלי לעמוד באתגר המרתון ולפתח בי את תחושת המסוגלות. במהלך האימונים רגלי נוגעות בכביש בקצב אחיד ומנצלות אנרגיה זמינה ממאגרי השומן שהגוף למד לצרוך.
בריצות הארוכות, שנמשכות שעות, אני מדבר אל עצמי ומדמיין את עצמי חוצה את קו הסיום. “אל תוותר לעצמך “, “אתה יכול “, “עוד קצת ואתה חוצה את קו הסיום. ”
הזמן חולף, ואני מתייצב עם קבוצת רצים על קו הזינוק. מניסיוני ידעתי שאם אתחיל לרוץ מהר מדי “אשלם” בסיום הריצה ואצטרך לרוץ לאט לקראת הסיום. למדתי להיות בשליטה, לנהל את עצמי, קצב הריצה אחיד, אין שינוי קצבים, אין הפתעות לגוף שלמד לרוץ בקצב אחיד.
ריצת מרתון הינה ריצה ארוכה, מאתגרת,קשה שזכתה לפופולריות בשנים האחרונות בעקבות ה – Running Boom והמודעות לאורח חיים בריא ופעיל. אני מתוכנן ושקול אך נכונה לי “הפתעה” בקילומטרים האחרונים, “נתקלתי בקיר ” מצב שבו הרגלים נעצרות ואינם מציתות לפקודות שמגיעות מהראש. “לא אעמוד באתגר המרתון. ” ואני עובר להליכה ממושכת, בדמיוני עלתה אמירתו של מפקדי, אל”מ דרור וינברג ז”ל, ” קשה זה טוב ” – “זה מחייב מחשבה, קביעת סדרי עדיפויות, זה מוציא כוחות שלא חלמת שיש בך. ” התמלאתי אנרגיה נפשית וחציתי את קו הסיום שאני בחיוך מאולץ למצלמה. הרגשה של קדושה אפפה אותי בסיום, הצלחתי לעמוד באתגר.
הבטתי השמימיה והצבעתי באצבע לחברי שאבדתי בדרך ולחשתי “בזכותכם. “