התכונה שהצילה את לוחם "סיירת מטכ"ל " מהשבי המצרי

תושיה – אולי אחת התכונות החשובות ביותר של לוחם: היכולת לקרוא את השטח ולתת מענה מהיר
ומדוייק למצבים לא צפויים, להקדים את היריב בשבריר שנייה. כיום , ניתן לתרגל אסטרטגיה וזריזות במשחקי מחשב,
אבל הארוע עליו אני עומד לספר התרחש לפני עידן המחשב. ליתר דיוק ב-1981.
נשארתי שבת בבסיס ליד שארם א-שיח. הימים הם ימי השלום הראשונים עם מצרים וכבר חלקים גדולים של
סיני הוחזרו למצרים. ומה יותר יפה מריצת טיול לאור ירח מלא בסיני? ריצה למקום שנקרא מרסא-בריכא –
רצועת חוף צרה ממנה ניתן לראות את 2 המפרצים: אילת וסואץ.
כאן אני צריך לתת מקום של כבוד לאהבת הריצה למרחקים ארוכים, שבלעדיה לא הייתי מגיע להיות
הלוחם שרציתי להיות. היכולת ממש להנות מריצה קלה הייתה תגלית מרתקת עבורי. זה התחיל בגיל 12
כאשר לרגל שנת שבתון של אבי גרנו במשך שנה באנגליה, ובעודי מתקשה בלימוד השפה גיליתי
שבשיעורי ספורט שכללו ריצות שדה השתלבתי היטב עם הרצים הקדמיים. הידיעה שאני נהנה מפעילות
שעבור רוב האנשים נחשבת לסבל והאפשרות הקסומה לנטרל את גורם העייפות האירובית הדליקו בי אהבה רבה
לתחום הריצה. מאז, בעוד והרבה שעות עד הגיוס ביליתי בפרדסים של רחובות, במדבר יהודה ובגולן בריצות שטח עוד הרבה לפני שמישהו ידע מה זה ג'וגינג.
וכך, כשעל גופי מכנסי ונעלי ריצה בלבד, יצאתי להתענג על אוויר המדבר בליל ירח קסום, ומה כבר יכל
להשתבש? די קרוב לראס-מוחמד עברתי כמה תלתלי תייל זרוקים וזניחים – כך חשבתי לעצמי, כאשר לפתע
מאחורי דיונה מפתיע אותי רעש מוכר ביותר של דריכת קלאצ'ניקוב ושני חיילים מצריים צועקים לעברי וו'קף
(עצור).
אם להקפיא ולבחון את השניה הגורלית הזאת: התסריטים האפשריים שחלפו לי בראש היו "בילוי"
בשבי המצרי, או ריצת ספרינט בסללום בין קליעי קלאצ'ניקוב או ניטרול החיילים מנישקם ואז ספרינט, בקיצור הסתבכות איומה.
אין רגע שיותר מתאים לביטוי: "החיים והמוות ביד הלשון". בעודי מסדיר את הנשימה הסתדר לי פאזל
האימה הזה והיכה בי: אני תייר אנגלי. כמה פשוט. לא היה עלי שום סממן מזהה, והאנגלית שלי הייתה
מספיק טובה להישמע כמו שפת אם בשביל חיילים מצרים. טוב, לא כזה פשוט, לקחו אותי לחקירה ממושכת עם הקצין שלהם ושם סיפרתי את קורותי כולל שם, כתובת , אהבתי לריצות במדבר, היכטא שחונה בשארם א-שייח ודי מהר שיחה קולחת על הליגה האנגלית והבטחה לשלוח בולים מאנגליה.
מוקדם בבוקר, יצאתי מלווה בשלושה חיילים מצריים לכיוון הגבול הישראלי במגמה של הסגרת התייר האנגלי.
כעבור כשעה הליכה, הערנו תצפיתן מנומנם שזכה לראות במשקפת תהלוכה מעניינת במיוחד מתקרבת
לעמדת התצפית. ג'יפ צה"לי יצא לקראתנו בדהרה ומתוכו הגיחו מפקד התצפית ועוד חיילים מהמשמרת.
גלגלתי בראשי שאם המלווים המצרים יעלו על זהותי הבדויה עשויה להתפתח תקרית שעשוייה לערער את האמון המצרי בתהליך השלום.
ואז בעוד הברקה של רגע – דיברתי אל מפקד התצפית באנגלית תוך כדי קריצה. מפקד התצפית הודה
לחיילים המצרים על הסגרתי ולקח אותי ל"המשך חקירה".
סוף הסיפור: נשפטתי ל-שבועיים בכלא – הנחה משמעותית בהתערבות מפקדי מהעונש הקצוב של 6 חודשים
על חציית הגבול.

תודה רבה לאודי – לוחם בסיירת מטכ"ל, יזם הייטק, רץ למרחקים ארוכים ובעל משפחה לתפארת שנאות להיפגש ולחלוק עימנו את סיפורו. סיפורו על תושיה וחשיבה מחוץ לקופסא יכול לשמש אותנו כדוגמא לכלי של היחלצות מבעיות הניכרות בדרכנו.