מוטו: “המעז מנצח “. – סיירת מטכ”ל –
אמציה. בוחן בגיבוש לסיירת.
“ראית איך הקטן הזה מטפס על החבל כמו זיקית?”
צפינו בבחורים שהגיעו כמועמדים לסיירת. זה אחד החלקים האהובים עלינו במילואים — לאמן את הצעירים ולראות מי מתאים לסיירת ומי לא. הסתכלתי על הקבוצה החדשה. רובם מרשימים, כולם מתאמצים. במיוחד שלושה נמוכים, שהחברים קראו להם “הגמדים”, שלא נותנים לגובה להוות חיסרון. אצלנו ביחידה להיות נמוך מעולם לא היה חיסרון. טובי מפקדי היחידה עברו בקומה זקופה מתחת לסולם. השלושה משכו את תשומת לבי, גם אם לאחד מהם בבירור לא היה כושר פיזי מרשים. הוא לא הגיע ראשון בשום תרגיל, לא השיג בשום תחרות ולא הצטיין בשום מד”ס. רק בטיפוס על חבל היה אלוף, כמו זיקית.
“ראית איך בשניות הוא מגיע למעלה? כמו זיקית.”
הבוחן השני העיף מבט ואמר לי, “לא רע, אבל לא מספיק.”
אחת לכמה ימים נערך “מסדר כנפיים” ובו אנחנו מודיעים מי לא ממשיך. בחורים צעירים עם חלומות מתנפצים, אכזבות ראשונות. נפרדים בברכת “עוף גוזל”. לא תמיד ההחלטה קלה לנו. יש כאלה בעלי מוטיבציה, אבל לא הייתי סומך עליהם לעשות לי קניות בשוק. יש בעלי כושר פראי אבל בעלי יכולת השתלבות חברתית בגובה אפס. עם השנים למדתי לזהות אופי והתנהגות של אנשים, ואני יכול כבר בהתחלה לחזות כמעט במדויק מה יהיה איתם בסוף הגיבוש. אבל יש כאלה שהם אגוז קשה יותר לפיצוח. מורכבים. כאלה שקשה להבין אותם על ההתחלה, ואני מתלבט לגביהם עד סוף הגיבוש. דרור, למשל, היה כזה. הרבה מוטיבציה, אבל הכושר — לא בשמים. ממש לא. הבנתי שהוא דווקא התכונן לגיבוש ועשה לקראתו הרבה כושר. כנראה התכונן יותר מדי טוב. כל כך טוב התכונן — שהרס לעצמו את הברכיים. זה הציק לו במהלך הגיבוש, אבל הוא החליט להתעלם מהמגבלה. זה אמנם נתן לו נקודות על דבקות במשימה ועקשנות, אבל עדיין הציב סימני שאלה לגבי היכולת שלו לעמוד במאמצים שהיחידה תידרש אליהם בזמן אמת. שמעתי את החברים שלו מתבדחים שדבר פעוט כמו ברכיים דפוקות לא יפריע לדרור להשיג את המשימה שהציב לעצמו: סיירת מטכ”ל שלב א’, קורס קצינים שלב ב’ ועוד כמה שלבים הכרחיים עד שיהיה רמטכ”ל. ואני זה שצריך להחליט אם לעצור אותו כבר בשלב הראשון.
החלטנו על יום מנוחה במאמץ הפיזי, ועברנו ליום של משימות קבוצתיות. קראוס, מפקד הגיבוש, לקח על עצמו את האחריות על היום, וידעתי שתכף הוא יתחיל עם השטויות שלו. אני כבר מכיר אותו מגיבושים קודמים. “מי רוצה לצאת לטיול?” הוא שאל, וראיתי איך כולם חוששים לענות, יודעים שכל תשובה שייתנו לא תהיה מוצלחת. “מצוין, אני רואה שאתם רוצים לצאת רק לא מעזים לבקש,” חייך קראוס. “ידעתי שתרצו, והזמנתי לכם מסוק מיוחד שייקח את המצטיינים לטיול. תכף תשמעו את הרעש של הפרופלור שלו.” בפנים חתומות הוא הורה לבחורים להרים עמוד חשמל גדול וכבד שעמד בקצה המגרש. כל החיילים הסתדרו משני צדי הקורה והרימו אותה בקושי בכוחות משותפים. נוטפי זיעה הם התבקשו לרוץ עם הקורה סביב עצמם. “הנה הפרופלור של המסוק שביקשתם. תרוצו יותר מהר, אולי הוא יתרומם בסוף.”
בשלב הבא כולם היו חייבים לצעוק ולעשות רעש של מסוק.
“אמרתי לכם שעוד מעט תשמעו את הרעש של המסוק מגיע…” קראוס רץ סביבם, מעודד אותם להמשיך במשימה.
על אף שלא אהבתי את ההצגות של קראוס, הצפייה בהתארגנות שלהם למשימה היתה משמעותית. לא יכולתי להתעלם מהגמדים שהתאמצו יותר מכולם. רשמתי לעצמי שלמרות שהיה להם יותר קשה, הם לא התחמקו, וניסו להחזיק את הקורה בגובה של כולם.
ליד סעיף “נחישות“ רשמתי לשלושתם ציון עשר.
“שלושים שניות זוז,” צעק קראוס במלוא גרון. החבורה התבקשה להעביר את כל שקי הפק”ל שעמדו בערימה למרגלות הגבעה למשטח שליד הצריף. זו היתה יכולה להיות משימה פשוטה מאוד, לולא עמד הצריף בראש הגבעה. כולם זינקו קדימה, כל אחד נושא שק על הכתף, מגיע לראש הגבעה וחוזר. בשק השני הריצה אטית יותר וכבר שומעים התנשפויות בעלייה, ובשלישית הם בדרך כלל כבר מטפסים בכוח הרצון. כבר בירידה השנייה היה ברור כי לעלייה האחרונה לא יישארו מספיק שקים לכולם, ורק חלק יעלו שוב. בירידה השלישית כולם שמו לב לזה, והאטו את קצב הירידה. ראיתי את ההתלבטות על הפנים, משכנעים את עצמם שהם לא מוכרחים להיות בין אלה שיעלו את הפעם האחרונה. לא שזה קשה להם מדי, חלילה, אלא הם פשוט במקרה לא יגיעו בזמן. ראיתי שאצל דרור זה פעל בדיוק הפוך — הוא התאמץ להיות בין השלושה שיזכו לעלות את הגבעה בפעם הרביעית. ולעזאזל הברכיים.
ליד סעיף “אחריות קבוצתית” רשמתי לו עשר.
את תפקיד הצופה המסתתר אני אוהב במיוחד. לאורך מסלול הניווט אנחנו מתפזרים בשטח, בודקים שהבחורים לא מנסים לקצר הליכים. לא פעם אני מופיע משום מקום בדיוק ברגע שבחור פותח מפה בניווטי בדד דווקא בקטע שהיה צריך לנווט בו במפה סגורה, או מעיר את מי שמנסה לחטוף תנומה קלה בדרך. פעם אחת שמעתי, בלי להיחשף, שיחה בין שניים שהתלבטו בניווטי זוגות אם אפשר לתפוס טרמפ קצר בדרך כדי להגיע ראשונים ולצבור נקודות, לא יודעים שברגע זה איבדו את כל הנקודות כולן. בגיבוש הזה צפיתי בדרור סוחב בסחיבת פצוע את בן הזוג שלו. מרחוק זה נראה כאילו הוא סוחב שני בחורים, אבל כשהם התקרבו ראיתי שפשוט זה היה יסחייק, המכונה פּוּ. החברים קוראים לו פו כי הוא גדול כמו דוב, וגם שוקל כמוהו. ודווקא הוא היה בן הזוג של אחד הגמדים.
“דרור, תוריד אותי,” פו צעק, ודרור התעלם. אולי הוא פשוט לא היה יכול לדבר. פו נופף ברגליים. “תוריד אותי לפני שתתפגר, יא גמד. מה אתה חושב שאני אגיד לאמא שלך? אני אצטרך ללכת לנחם אותה, לא אתה!” דרור עדיין לא ענה, ופו התעצבן. אחרי כמה צעדים נוספים הוא זרק את עצמו על הרצפה, מפיל בדרך גם את דרור ואת התרמילים הגדולים.
“מה אתה עושה?” סינן דרור בשקט, “אם ננוח, נגיע אחרונים,” והתיישב באפיסת כוחות. פו הוציא מים והשקה את דרור. “רק זה חסר לי, שתמות לי עכשיו. בגללך אני לא אתקבל ליחידה. איך יקבלו את מי שהרג את הבן זוג שלו?”
“אנחנו חייבים להמשיך,” דרור התעקש.
“ואתה חייב להתאושש.” פו הוציא קוביית שוקולד מכיס נסתר ונתן לדרור. “תשמע, זו ממש משימה בלתי־אפשרית להרים אותי, אני יודע…”
“אין דבר כזה,” דרור התרגז, “אין משימה בלתי־אפשרית, אתה לא יודע? פשוט אין…”
“טוב, טוב,” פו עצר אותו, “אל תתחיל עכשיו פילסוּפים. נמשיך, ועכשיו תורי לקחת אותך. שיהיה ברור, אני סוחב אותך עד סוף המסלול. אתה כזה קל, אני בכלל לא ארגיש שיש לי משהו על הכתפיים…”
דרור התעצבן. “המשימה היא חצי־חצי, ואני אעשה את זה. גם אם נגיע על ארבע.”
“דרור, בחייך. נגיע מחר. אתה לא רוצה שנגיע ראשונים?”
“רוצה…”
“גם אני. אז אני אקח אותך עד הסוף. נקודה. עזוב, מי יֵדע?”
דרור שתק.
“אתה צודק,” ענה דרור בשקט. “אף אחד באמת לא יֵדע… חוץ משנינו. שניים יותר מדי.”
בנקודת הסיום, כולם עמדו ומחאו כפיים כשהזוג הזה הגיע. באיחור ניכר, דרור הלך בקושי עצום את המטרים האחרונים, מזיע ומתנשף, כשפו על גבו מקלל בשלוש שפות את הסטייקים שאכל בחודש האחרון. קיבלתי את פניהם כמו כולם, לא חושף את מה ששמעתי. גם בלי לדעת, לכולם היה ברור איזה ויכוח הם כנראה ניהלו בדרך.
היי רפי ניקא
הבן שלי, עמית מ”פ הגדוד טנקים מבקש להכניס ללוחמים שנלחמים בעזה, 300 בגטים עם שניצל.
יש לך מושג מי יכול להכין או לפנות?
בסעיף “אמינות“, נתתי לאחד מהם ציון עשר פלוס.
סוף גיבוש. הרשימה הצטמצמה.
בברכיים הרוסות, עם כושר סביר אבל לא מזהיר, עם הרבה מוטיבציה, יכולת ניווט והשתלבות טובה בעבודת צוות, גם דרור היה ביניהם.
צוות ניר יצא לדרך.
ביום האחרון לפני הפיזור, כשכולם יושבים על התרמילים ומחכים להסעות, שמעתי את הבחורים מדברים ביניהם:
“אין לי מושג איך הדוס הקטן עבר את הגיבוש,” זיהיתי את קולו של יוסי.
“כן,” ענה השני, “גם דוס, גם גמד, וגם הכושר שלו לא משהו…”
“ועוד עירוני,” הוסיף מישהו.
ידעתי שרוב חברי הצוות היו בני קיבוצים ומושבים: עין חרוד, מעברות, געש. רובם היו אחרי ש”ש בקיבוצים, אחרי שהחזיקו ענפים במשק מגיל 16 ונהגו בטרקטורים מגיל 14. דרור, לעומת זאת, היה עירוני וחיוור.
“ילד קטן ונודניק, הדרור הזה,” אמר יוסי. “צריך לחנך אותו.”
“קיבוצניק הוא כבר לא יהיה…”
“גם דתי הוא כנראה כבר לא יהיה. אין פה יותר מדי דוסים ביחידה…”
להערכתי הם טועים בגדול. הוא לא מהסוג שמוותר בקלות. הם לא קולטים נכון את התמונה.
“איפה אמרת לי שהוא גר?”
“כפר סבא.”
“איפה זה הקיבוץ הזה? זה מושב? גם לא? מעניין. אתה חושב שמתאמנים שם ליחידה? זה נראה כאילו הוא כל החיים התכונן לגיבוש הזה…”
בזה אני מסכים איתם.
“תגיד, יוסי, איפה דרור?”
“מ’אני יודע…”
“הוא היה פה לידנו לפני רגע…”
“עזוב’תי, תן לנוח. אני מת. בטח הלך לשירותים.”
לא סיפרתי להם שראיתי אותו הולך הצדה להתפלל.
מתוך הספר וקראתם דרור מאת רונית לוינשטיין-מלץ, ידיעות ספרים, 2010
הספר נכתב לזכר אל”מ דרור וינברג ז”ל שהיה מח”ט יהודה, הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפדה השניה, תוך שהוא מסתער בראש הכוח אל מול אש המחבלים ומגן בגופו על עשרות מתפללים ששבו לביתם בסיום תפילת קודש בליל שבת , י”א כסלו תשס”ג (15.11.02) ממערת המכפלה לקרית ארבע דרך ציר המתפללים. דרור מימש במעשיו האחרון את הציווי הקדוש לכל מפקד בצה”ל “ממני תראו וכן תעשו ” (שופטים פרק ז, י”ז)
יהי זכרו של דרור וינברג, ברוך.
לנוחיותכם מצ”ב קישור ישיר לרכישת הספר https://www.ybook.co.il/book/4522/%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%AA%D7%9D%20%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A8
תודות
תודה רבה להוצאת הספרים – ידיעות ספרים שאישרו להעתיק את “זיקית על חבל” לבלוג “סיפורי גיבוש” ובכך ניתנה אפשרות לקוראים נוספים להכיר את דרור וינברג – קצין נערץ ואדם מיוחד.
לרותי בין ארי, מנהלת פרויקטים מידיעות ספרים שעשתה רבות לקבלת האישור.
תודה מיוחדת, אוהבת ומחבקת לגב’ בת שבע הופרט, אימו של דרור וינברג, על העזרה, האמון והתמיכה. בזכותה פוסט זה נקרא.