נעול על המטרה – הגיבוש של אייל דביר לימ"מ

^{"אני השוטר/ לוחם /קצין היחידי במשטרת ישראל שלמעשה הצליח לשרת בכל היחידות המיוחדות והיוקרתיות של משטרת ישראל. " כך פתח עו"ד רפ"ק בדימוס אייל דביר את הראיון. מיחידת ימ"מ לימ"ס,  ומימ"ס ל – 33 (יחידת הגדעונים), 33 הינה יחידה סמויה זרוע מבצעית של להב 433 ומתמודדת עם משפחות הפשע ( מכאן ההסבר למספר 4 יחידות ארציות ויחידה 33 ) כל הליך הגיוס ליחידה הינו עקיף ולא עובר עובר דרך לשכת הגיוס. ולאחר שרות מבצעי של שבע שנים בימ"מ ועוד חמש שנים ביחידות הימ"ס לא ניתן להגיע ליחידת עיקוב שהינה יחידה סמויה. מאחר ומכירים אותך כשוטר/לוחם לא רק הלוחצים אלה גם שאר שוטרי משטרת ישראל ואזרחים שונים שעימם היה מגע הן מאישור תוכניות ועד בחירת אמצעי לחימה כזה או אחר ליחידה. אך עם יכולות גבוהות של הסתערבות, איפור והיטמעות בשטח שרכשתי עם השנים, הם אלה שסייעו לי להגיע ולשרת ביחידה 33. למעשה מאז פתחתי פתח לעוד לוחמים שרצו לשרת בה ולא אפשרו להם. הראיתי שאפשר למרות שנחשפתי. שעם חשיבה חיובית ויצירתית אפשר להיטמע ואף אחד לא יזהה אותך.}

אייל נולד בירושלים, בשכונת פת, שכונה שהחזק בה שורד. הילדות מאוד קשה, בביתו שרר המון אלימות, בית לא רגיל, בית שלא מכוון, בית שלא בונה אותך ומסביר, תקופה לא קלה שבה למד לשרוד. את התיכון סיים ללא בגרות ועם הזמן הבין שהוא רוצה להתגייס כג'ובניק, בעצת אחיו הבכור החליט לשרת בתפקיד של נהג או טבח במטרה לשרת שבוע שבוע ובחופשות לעבוד כמלצר ולהביא כסף הביתה. המבחנים בלשכת גיוס הצביעו על נתונים נמוכים ולכן לא קיבל זימון למיונים ליחידות מובחרות. בחיים צריכים מזל שהוא חמקמק וצריך לרדוף אחריו וביום הגיוס עלה ונסע באוטובוס הלא נכון ולאחר נסיעה של שעות הגיע לבסיס הטירונות של גבעתי. לאחר שהבין שהגיע למקום הלא נכון קיבל את זה בהבנה והחליט לתת את הכל. את הטירונות בגבעתי סיים בקלות. חיי השכונה שהיו פעילים ספורטיבית הכינו אותו בפן הפיזי ומבחינה מנטלית לא היה לו למי להתגעגע – לבית שיש בו אלימות ואי סדר ואין אוכל לא מתגעגעים. אייל היה מודע ליכולות הגבוהות שלו וידע שהכול בראש. את קורס המכי"ם סיים בהצטיינות ונשאר להדרכה. מפקדיו שהעריכו אותו כבעל יכולות גבוהות של פיקוד והובלה המליצו עליו לצאת לקורס קצינים, פעמיים ניגש למבדקי קצונה ונכשל, והשתחרר בתחושת כישלון. קצת לפני השחרור, בהמלצת חברו מגבעתי, הגיש מועמדות להתגייס למספר גופי ביטחון שבקורות החיים הוא מבליט את היכולות שלו, הניסיון והמוטיבציה וצירף המלצות ממפקדיו. למיון הראשוני לימ"מ זומנו 1,200 מועמדים. את המבדק סיים בהצלחה וניגש לראיון שבסיום יצאה עם רגשות מעורבים. לאחר מספר ימים קיבל את ההודעה שזומן לגיבוש.

בגיבוש מאתרים את הטובים ביותר וכזהו אייל הטוב ביותר. מובא בפניכם סיפור הגיבוש של אייל לימ"מ כפי שנכתב בספרו נעול על המטרה.

תהינו ושתפו שסיפורו יגיע לעוד קוראים. 

גיבוש ימ"מ

מועד הגיבוש הגיע ואני הגעתי לתחנת מרחב ירקון בתל-אביב. על כתפי תרמיל גב קטן שבו דחסתי כל מה שנראה לי שאני צריך איתי לכמה ימים – בגדים כלים, תחתונים, גופיות וגרביים, כלי גילוח, יומן ועט. התקרבתי לרחבה שבה התקבצו המעומדים לקורס, ובחנתי את החבר'ה שהגיעו לגיבוש. כמו תמיד, בוחן, מסתכל, לא מתערבב מיד. כשתורי הגיע מצאתי את עצמי עומד מול בחור שמיין את החבר'ה לקבוצות. הוא רחב כתפיים וגבוה, הגעתי עד ראשו. הוא סקר את דמותי, פניי, מבני גופי ואז שאל בקול עבה: "אתה בטוח שהגעת למקום הנכון?". הנהנתי. "ראית איזה חבר'ה הגיעו לפה?" המשיך להציק בשאלות. ברור שראיתי, כולם חסונים, שני מטרים גובה, רחבי כתפיים, בעלי שרירים נפוחים כאילו התאמנו במיוחד לגיבוש הזה. ואני…טוב, כבר הבנתם איך אני נראיתי, גובה 180 משקל 70 ק"ג ודי רזה…כאשר התרחקתי ממנו שמעתי אותו מסנן למישהו, "יאכלו אותו פה…" והיה נראה לי שהוא בכוונה התכוון שאשמע. הבנתי. הגיבוש מתחיל כבר מרגע הזה. פה מנסים לראות מי נשבר ראשון, מי מגלה סמני מצוקה, רגשי נחיתות, חוסר ביטחון. אמרתי לעצמי שאני לא אתן להם כל כך מהר לבור אותי, שאמנם אני לא כזה מנופח, וגם באתי לכאן אכול ספקות, אבל אני לא אתן להם כל – כך מהר את התענוג להוציא לי את הרוח מהמפרשים. האוטובוס נסע למחנה נעורים שבמישור החוף, שם היה עתיד היה להיערך הגיבוש. 1,200 מועמדים החלו את התהליך ומתוכם רק 60 חבר'ה יצאו לגיבוש. היה ברור שלא כולם יעברו אותו ויתקבלו לקורס.

מיד עם הגיענו למחנה קיבלנו פקודה שיוצאים למסע אלונקות, אפילו לא נתנו לנו זמן להתכונן, להכיר אחד את השני, להתארגן. המסע שהיה מאתגר ומפרך, הסתיים אך כמובן שלא כולם עברו אותו. חלק מהמועמדים נשרו בגלל סיבות כמו כושר גופני ופציעות. בסיום המסע הורו לנו לעלות לאוטובוס והבנו שאנו עומדים כנראה לחזור למחנה. לפני העלייה לאוטובוס ביצענו מתיחות כדי לשחרר את השרירים התפוסים בגוף. היו כאלה שסימני שבירה ראשונים ניכרו בהם, בפנים המיואשות, בגוף שכנראה כבר מותש. עלינו על האוטובוס, החולצות היו מיוזעות, הנעליים כבר נדבקו לכפות הרגליים וגם ליבלות שצמחו עליהן בשעות האחרונות במהלך הצעידה, החברה נמרחו על הכיסאות, השעינו ראש לאחור, הרפו מהמתח ומהמאמץ והאוטובוס החל לנסוע. אך אז, אחרי כעשרים-שלושים מטרים הוא עצר. הדלת נפתחה ועליו עליו קצין צעיר. הוא הביט בנו, במבט רציני ללא שום סימני אמפתיה והכריז: "זה לא נגמר עד שזה נגמר… תוך 30 שניות כולם למטה מאורגנים למסע חוזר!" עוד לפני שהתאוששנו מההכרזה המפתיעה הפנה מבט כשעמד על המדרגות ואמר – "ומי שזה כבר יותר מידי בשבילו בשלב הזה – אז שידע שהתענוג רק מתחיל!".

החבר'ה הביטו זה על זה בעיניים פעורות. זה היה בלתי נתפס, רק המחשבה להתחיל עכשיו מחדש את כל הסיוט הזה. עצם אחת ברגל שמאל נסדקה לי אבל לא היה זמן להתעסק בזה וניתקתי את המחשבה מהכאב. מלמטה נשמעה שאגה – "חמש עשרה שניות זוזו!" ובתוך רגע נשמע רחש של תזוזה על האוטובוס. הורדנו בחזרה מתאי המטען את התיקים עם כל הציוד למסע, שרכנו בחזרה את הנעליים ועמדנו לרדת מהאוטובוס ולהתכונן נפשית למסע שני שמן הסתם ייכנס לתוך שעות הלילה. לא כולם ירדו מהאוטובוס, היו לפחות עשרה חבר'ה שקיבלו באותו רגע החלטה שגיבוש ימ"מ נגמר עבורם בנקודה זו. על האוטובוס השני היו עוד חבר'ה במספר דומה שנשארו לשבת וויתרו על "התענוג" כפי שהזהיר הקצין.

ירדתי, מעוך, כאוב, שחוק, סדוק…אבל ירדתי. היה ברור לי שאני ממשיך. התרכזנו למטה. הקצין הצעיר עמד לא רחוק ליד קצין בכיר יותר. התרכזנו למטה. הם בחנו אותנו והחליפו ביניהם מילים, אולי התערבו ביניהם מי יישאר על האוטובוס ומי ימשיך…ואז, אחרי שעמדו כמה דקות ניגש הקצין שהודיע לנו על המשך המסע ואמר לנו: "או.קי, אז היה הולך ככה – אלה שנשארו באוטובוס חוזרים הביתה, אתם ממשיכים בגיבוש, אז תתרכזו ליד האוטובוס שם, ודרך אגב…אין מסע נוסף, תרגיעו", הם אפילו לא נשארו שם כדי לצפות בנו בתגובות שלנו. היינו המומים מההודעה הזו עוד יותר ממה שהיינו המומים מההודעה הראשונה. תוך רגע הבנתי שחלק נכבד בגיבוש, ובטח בהמשך גם בקורס, זה לבדוק את עמידות הגוף אבל לא פחות את החוסן הנפשי והמנטלי. הבנתי שמידי כמה זמן ינסו לשבור אותנו, פעם גופנית ופעם נפשית, עד שיזככו מבין כולם את החבר'ה הנחושים והקשוחים ביותר. הם היו התמצית הנבחרים לשרת ביחידה מובחרת הבטחתי לעצמי שאני הולך לתת את כולי, נפשית וגופנית, כדי להיות ראוי להיכנס לנבחרת.

היום השני בגיבוש כלל משימות צוות שנועדו לבחון תקשורת בין אישית, יכולת העברת מסרים, שיתוף פעולה בין המועמדים, מחשבה יצירתית ועוד. חלק מהמשימות מראש לא ניתנות לפתרון לאור הגבלות רבות שאט אט הבוחנים הסירו בהתאם להתקדמות המשימה, במשימות אלה הכרתי צד נוסף באישיותי: להעביר צמיג ממקום אחד למשנהו תחת מגבלות של שטח גובה, רוחב ואיסור דריכה על שטח מסוים. למשימה ניתנה אפשרות להשתמש בחבלים ובמספר מקלות קצרים. לפתע קיבלתי הארה ועלה במוחי ליצור גשר אנושי אשר עליו יועבר הלוחם עם הצמיג, ללא שימוש באמצעים שניתנו לנו שרק גרמו לקיבעון מחשבתי. המשימה הצליחה כל כך מהר עד כי הבוחנים הביטו זה בזה ומלמלו "זה עוד לא ראינו"… בסיום שלב המשימות נדרשנו לעלות על מדי ספורט לריצת זוגות מדודה בזמן לאורך שלושה ק"מ. הוסבר לנו שמי שיגיע הראשון, מתוך הזוג, תינתן לו האפשרות למנוחה קצרה עד שבן זוגו יגיע, והחלק הבא של המשימה הוא להיכנס לאולם קרב מגע. מראש חילקו אותנו לזוגות שבהם אחד חלש והאחר חזק, בהתאם להתרשמות ולנתונים שצברו, וזה על מנת ליצור פערי זמן מכוונים. בן הזוג שלי היה חלש ואיטי יותר ממני. לאחר קריאת הזינוק רצתי מהר ככל יכולתי, ידעתי שאזדקק לזמן ההתאוששות בין הריצה לשלב קרב המגע. המשימה אמנם נראתה כמו משימת כוח פיזי אולם מה שרצו לבדוק זה האם אנו מוכנים לגורם ההפתעה והאם אנו מסוגלים לעבור ממצב מוכנות אחד למצב שני בלי להתכונן אליו. הגעתי ראשון לאולם קרב המגע, כולי מתנשף, הבטתי לאחור על מנת לחשב את הזמן שנותר לי לנוח, אבל לפתע בלי השתהות, הביאו לי ציוד מיגון ואמרו לי שבן זוגי לקרב המגע מחכה לי באולם…הבנתי שנפלתי בתרגיל, לא היה זמן לתת למחשבות להוביל אותי. באולם המתין לי לוחם מיומן מהיחידה. נכנסתי לזירה מתנשף ומזיע עם כאבי תופת ברגל, ידעתי שעלי לשמור עליה ולא לקבל מכה מיותרת ולכן שמרתי על מרחק מסוים מהלוחם השני. הנחתי לו להגיב ראשון ואט אט הסדרתי את הנשימה. לפתע התמלאתי כוחות שלא ידעתי שחבויים בי, אולי צפו לי תמונות מהבית, משנות ילדותי. הבטתי בלוחם שעמד מולי ופרש לקראתי זורעות מאיימות, ולפתע לא חששתי. הוא לא נראה לי כל – כך מאיים, ותוך שניות הסתערתי עליו וגיליתי שהוא מתנהל בצורה איטית וצפויה, כל ניסיון לפגוע בי או להפתיע אותי נכשל. תוך דקות בודדות הכנעתי את הלוחם המיומן. בסיום התרגיל ננזפתי על ידי הקצינים שהשתמשתי בכוח לא מידתי, למרות שלא הרגשתי את זה. מצד אחד שמחתי שניצחתי את הקרב אך מצד שני נבהלתי מעצמי ומהכוחות שהתעוררו בי. בינתיים הגיע בן זוגי לריצה ונכנס לזירה, הייתי כה דרוך לקראתו וגם אותו הכנעתי. המדריכים ביקשו ממני לשכב על הבטן והורו לבן הזוג לנסות להפוך אותי על הגב. מדובר בתרגיל פיזי קשה, במיוחד לאור העובדה שהגעתי לתרגיל אחרי ריצה ושני קרבות מגע. אחרי מספר ניסיונות הרגשתי שנתתי את כל כולי במאמצים עילאיים, כאב חד עבר לי ברגל והבנתי שבאחד הניסיונות שלו להכניע אותי הוא תפס את רגלי. ואז כאילו התעוררתי מאיזו בועה, הבנתי שזה מספיק, שהגעתי עד לקצה גבולות היכולת, החלטתי לוותר ולהפסיד את הקרב. כל אחד מאיתנו התחרה בממוצע בשלושה קרבות מגע זוגיים. את הקרב הראשון והשני ניצחתי ואפילו לא במאמץ רב, אבל בשלישי הרגשתי שאני לא מצליח להכריע והפסדתי ליריב. כולם כמובן היו גדולים ממני מבחינה פיזית. אני הייתי הכי צנום מבין החבר'ה בגיבוש.

ביום השלישי של הגיבוש, הרגשתי את הגוף כולו כואב. ביום הזה נערך תרגיל שמטרתו לבדוק כיצד אנו מתמודדים עם גבהים. נסענו לתל אביב ושם עלינו לאחד המגדלים וביצענו תרגלי גלישה שונים. לי זו הייתה הפעם הראשונה לתרגילים בסגנון הזה בגובה הרב. היו שם שני חבר'ה שחששו מהגובה העצום וסירבו לגלוש. הגלישה בימ"מ היא חלק בלתי נפרד מהאימונים, שכן ישנם מצבים שההגעה לזירת האירוע. לאחר מכן ישבנו באולם וביצענו מספר תרגילי קורדינציה,  עם נשקים ובלעדיהם. אוכל לומר שזה היה היו הכי משחרר בגיבוש, כאילו לא מוצאים את הרגליים והידיים. צחקנו, התפרקנו בהרגשת שחרור והבנה שאנו לקראת סיום הגיבוש.

ביום האחרון לגיבוש נערכו מבחני אמינות. לאורך כל הגיבוש היינו צריכים לעמוד במשימות כמו לדוגמא מסלול ריצה עם מספר תחנות. לאחר סיום הריצה היה על המעומד לדווח מהן המשימות שאותן סיים. חלק מהמשימות סיימנו באופן עצמאי בלי לדעת אם מישהו עוקב אחר הביצועים שלנו, וכאשר התבקשנו לתעד המדדים של המשימות (זמן, מהירות, מרחק ) היו כאלה שדיווחו נתונים לא אמיתיים או "עיגלו" נתונים. במהלך הימים הבחנתי בכמה חבר'ה שדיווחו בנתוני שקר ובכל זאת נשארו בגיבוש, אך לא נתתי לזה להשפיע עליי לעשות כמותם, ידעתי כי עליי להיות כן עם עצמי ולא מעניין אותי אחרים. בסופו של דבר התברר כי המגבשים וצוות הפיקוד ידעו בדיוק מי שיקר ומי דיווח תוצאות אמת. אלה ששיקרו הפסידו פעמיים – פעם אחת כי חשבו שהם עברו בעוד שהם נפסלו בלי שהיו מודעים לכך, ופעם שנייה כי נשארו עד סיום הגיבוש ו"סבלו", בעוד שמראש סומנו לא ראויים לעבור. מנגד, מי שלא שיקר וראה את אותם אלו ששיקרו והמשיכו לשלבים הבאים, עלול היה לחשוב שזה עובד ומצליח ואז להיות מושפע מהם, ובסופו של עניין להפסיד. על כן אני שמח שלא התפתיתי ונשארתי נאמן לאמת, כי אמת יש רק אחת. היום האחרון כלל עוד מספר מבחני אמינות בתוך הכיתה שלא אוכל לפרטם כאן, שכן עד היום משתמשים במבחנים אלו לסינון הלוחמים בשלבי הגיבוש.

למעשה רוב הגיבוש מתבסס על העניין הפסיכולוגי. לאורך כל הגיבוש לא יודעים מה מתכונן, כמה זמן נשאר לסיום התרגיל או אימון, ומה קורה אחרי כל משימה ומשימה. הרבה חבר'ה שהגיעו לגיבוש ויתרו כי חששו רק מהמחשבה על היום למחרת. הבנתי שכל משימה נבחנת בפני עצמה וכל משימה בודקת פן מסוים באישיותו של לוחם הימ"מ לעתיד. תובנה זו סייעה להבין שגם אם אכשל במשימה מסוימת אוכל לבלוט במשימה אחרת ועל כן ריבוי המשימות הוא לטובתי. הציפייה למשימה הבאה השאירה אותי ערני ונטעה בי חשיבה חיובית. השתדלתי לזכור את המשימות על מנת לשחזר מה בדיוק רצו לבחון בהן, ואולי גם רציתי לזכור כל יום ויום על מנת לספר לאחיי מה עבר עליי. כבר אז חשבתי על העתיד שבבוא היום אספר לילדיי על אודות הגיבוש והחוויות השונות. כנראה זה מה שנטע בי כוחות להחזיק מעמד. כיום גיבוש ימ"מ נערך בצורה שונה מבחינת המשימות אבל מטרתו לא השתנתה: לאתר את הטובים ביותר לשורותיו.

הגיבוש עצמו הגיע לסיומו כעבור ארבעה ימים, במהלכם נמדדו הכושר הגופני שלנו, תפקודנו תחת לחץ, התמודדנו עם עייפות מצטברת ויכולת החשיבה והאלתור במצבים קיצוניים. בסיומו חזרתי לדירה של אמי והמתנתי לתשובה במתח רב. במהלך התברר שעברתי את הגיבוש שלם עם סדק ברגל. באופן זמני התחלתי לעבוד באבטחה, זו הייתה אחת העבודות היחידות שהתאימה לי ולא נדרשה לה התחייבות לטווח רחוק. חיכיתי לתשובה טלפונית ותוך כמה ימים התקשרו אליי. הלב הלם! מתוך 60 חבר'ה שהגיעו לגיבוש, רק 24 עברו והתקבלו לקורס, ואני ביניהם! עברתי! אני ממשיך לקורס.

לסיום אייל מבקש להעביר מסר לנוער

"החיים הם ספר אחד גדול, מהתחלה ועד הסוף. וכל מה שקורה לנו זה סוג של פרקים, פרק מהספר. אז יש פרק אחד שהוא טוב, פרק אחד שהוא לא טוב. ולדעת שאם הפרק הטוב מסתיים אז יכול להיות שיהיה יותר טוב או שפחות טוב, ואם הוא לא טוב, לדעת שבסופו הוא יסתיים ויכול להיות משהו טוב יותר ולדעת שזה חלק מהחיים וזה לא כל החיים. אבל לאורך כל הספר לשמור על מה שאתם, על האני מאמין, על הנחישות והמטרות. ואם יש לכם מטרה, להגיע אליה בנחישות. תמיד ינסו להסיט אתכם מהמטרה, להוריד אתכם ולשכנע אתכם שבחרתם מטרה לא נכונה, אל תשמעו לאף אחד, תמשיכו. יהיו מהמורות, תעברו, תמשיכו עד שתגיעו למטרה. הדרך למטרה מהנה ומאתגרת. ושתכבשו את המטרה תסמנו עוד מטרה. תמיד להיות בתנועה ולכבוש עוד מטרות נוספות. לא להישאר עומדים, מי שעומד חוטף כמו בשדה הקרב. עמדתה, חטפתה. שאתם בתנועה, אתם מתקדמים ופותחים עוד אופציות של מחשבה, לחימה, יצירתיות ולכן תמיד להתקדם קדימה ובטח לא לעצור. "   

תודה

תודה מיוחדת, והערכה עמוקה לאייל דביר שחשף את סיפור חייו ואת פרק הגיבוש לימ"מ והוכיח שעם נתוני פתיחה לא גבוהים אך עם יכולת שליטה וניהול עצמי הפך את הבלתי אפשרי לאפשרי. בתום שבע שנות שרות מאתגרות בימ"מ יצא לקורס קצינים וסיים בהצטיינות. שירת במגוון תפקידים ביחידות המיוחדות ובמהלך שירותו סיים בהצטיינות לימודי משפטים והיה קצין חקירות ביחידת הסייבר בלהב 433. כיום הינו בעל משרד עורכי דין פלילי, פלילי תעבורה. בזמנו הפרטי נפגש עם בני נוער ומספר את סיפורו ומהווה להם מקור השראה וכוח להמשיך להתמודד באתגרי החיים למרות הקשיים שבדרך. למעוניינים לרכוש את סיפרו של אייל דביר נעול על המטרה מוזמנים ליצור קשר למספר נייד 0505075797 ו/או למייל mailto:Eyal.dvir.law@gmail.com

(*) הבלוג סיפורי גיבוש הנגיש ידע מעמיק וחשוב למעלה מ- 500,000 איש/ה וימשיך להנגיש עד סוף חודש אוקטובר 2024 , המועד שבו האתר ירד מהשרת של החברה המאחסנת. היה לי העונג והזכות לפגוש ולראיין את מיטב לוחמינו. אילן אליהו