עם כושר גופני איום ונורא ומשקל רב מדי, הצלחתי לסיים את הגיבוש הודות לנחישות, המעורבות והאחריות הקבוצתית שהפגנתי.
מרתון ירושלים – אין הוא היחיד אך ייתכן שהוא הטוב ביותר 🇮🇱🇮🇱🇮🇱
הגעתי לגיבוש, שנמשך שלושה ימים, עם כושר גופני איום ונורא בלשון המעטה, תכלס הכושר הגופני שלי היה גרוע. בפתיח חימום קצר ויצאנו לריצת 3,000 מטר כשאני מסיים בין האחרונים ושכמעט עלתה לי בבריאות. בתום ההכשרה הכושר הגופני עלה פלאים ואני יכול לרוץ 2,000 מטר בקלות יחסית ובזמן בלתי מצאותי מבחינתי – שמונה דקות. בחלוף הזמן שוב הכושר הגופני מוזנח ומנגד רמת הכלוסטרול ולחץ הדם (שני גורמים הקשורים לסבירות גבוהה לקבלת התקפי לב או שבץ לב) מטפסים אט, אט למעלה. מכנסי הג’ינס במידה 42 כבר לא מתאימות לממדי הגוף שהתרחב ובריצת 2,000 מטר שרצתי הרגשתי מאמץ כה גדול עד כי הרגשתי קושי רב לנשום. אמרתי לעצמי שאני מוכרח לעשות משהו בעניין. התחלתי לרוץ, ההתחלה היתה קשה, השרירים והמפרקים כואבים ובכדי להפחית את המאמץ והכאב, אני הולך, רץ והולך. בחלוף מספר חודשים של התמדה אני יכול לרוץ מספר קילומטרים בקלות. ההתמדה משתלמת, היום עשרים וחמישה שנה לאחר מכן , לא זה בלבד שהשתתפתי בעשרים ושמונה מרתונים שבאמצעותם הכרתי את ארצנו, תושביה, בני נוער המקסימים שביחד רצנו במרתון ירושלים והבריאות השתפרה פלאים. רוח הנעורים שוב פועמת בי. חברים ובני המשפחה נדבקו ממני בחיידק הריצה והתחילו לרוץ/ ללכת ומרגישים הרבה יותר טוב, רבים מהם השתתפו בעשרות תחרויות ריצה כולל חצי מרתון ומרתון (42.2 ק”מ ). ולשמחתי הרבה חזרתי ללבוש את מכנסי הג”ינס במידה 42 🤘
רצוני מהריצה לשפר במעט את בריאות הגוף והנפש והחזירה לי אהבה שקבלתי יותר מכפי שדיימנתי!!!
סמלי יחידות של צוות ג.ח.ש בהתאמה גונגי – דובדבן חזיר – טייס שללה – אגוז
שלושה חברי ילדות, בני ההתיישבות העובדת שבעמק הירדן, שדבק להם הכינוי “צוות ג.ח.ש ” התאמנו ויזמו אימונים גופנים ומנטלים כהכנה לגיבוש שהם סוחפים אחריהם נערים נוספים משכבת בית הספר לאימוני צוות ג.ח.ש ברוח ההתנדבות, עזרה הדדית ושהאימון הקבוצתי הינו רכיב להצלחה אישית בגיבוש, רבים מחברי הקבוצה סיימו שרות קרבי משמעותי כשבגופם מגנים על גבולות המדינה ותושביה כמיטב הערכים שספגו מבית ההורים והקהילה.
זהו סיפורם של מיטב בננו, מלחי הארץ, כפי שסופר על ידי גונגי.
קריאה מהנה! 🙂
גונגי, בשנות ה – 30 לחייו, בנוי לתלפיות עם מרץ ופני נער מתבגר, משקם את יכולת התנועה של אנשים כפיזיותרפיסט מנוסה שעמד בפני אתגרים רבים בחייו.
“גיבוש זה דבר פשוט, לא להישבר ולהשאר בן אדם. “
“מטרת הגיבוש היא לשבור אותך, שתרים יד ותפרוש, ההכנה הגופנית עזרה לי בגיבוש ביחד עם היכולת המנטלית החזקה שנבנתה על ידי האימונים הגופנים הממושכים שעשינו והרצון העז לשרת בדובדבן. למעשה היכולת המנטלית ניבנתה על הבסיס הגופני מהאימונים הרבים שערכנו כקבוצה. ”
שגרת אימונים
שלוש עד ארבע פעמים בשבוע ניפגשו צוות ג.ח.ש לאימון גופני – תרגילי חימום, ריצה על הטיילת למרחק 10 ק”מ ובסיום תרגלי כוח על הדשא. כבר בסיום הגיבוש הראשון של הצוות ביום סיירות שהיה קשה ושלרוב הגיעו במקומות האחרונים באתגר הגופני חברי הצוות הבינו שלא התאמנו נכון, לאחר סיעור מוחות הוחלט להתמקד באימוני ספרינטים בחול, ריצות בעליה, סחיבת משקל והתמקדות ביחידות אימון ארוכות.
אחריות קבוצתית
“הגעתי לגיבוש צנחנים הרבה יותר מוכן אך בכל זאת הייתי חלש – תמיד הייתי בין האחרונים ועם כושר גופני כזה לא היו אמורים לקבל אותי אך מצד שני כשהיה צריך לאסוף את החבר’ה להתגייס בשביל משהו או מישהו לזה תמיד היה לי כח, ולא משנה כמה אני גמור.”
“אין מצב שאני נשבר “
גונגי ממשיך לספר בהתלהבות של נער מתבגר על הגיבוש השלישי והאחרון …
“באקט הכי קשה, שלוש שעות של זחילות, אני מדבר אל עצמי, אין מצב שאני נשבר, אני נזכר באימונים הקשים שהתאמנתי עם חזיר ושללה וכמה שהיזענו ביחד וזה נתן לי כח להמשיך ולא להרים ידים לאות פרישה מהגיבוש ומהחלום. לפתע בין זחילה לזחילה אני מוצא מספרים בחול, אחזתי אותם בידי וחשבתי שלבטח זה נפל למשהו ואשיב אותם בסיום הזחילות שלפתע ניגש אלי המגבש ושואל אותי מה אני אוחז בידי ואני בתמימות עונה מצאתי מספרים בחול ורציתי להשיב אותם בסיום, המגבש הסתכל אלי בחיוך, ביקש את המספרים ואמר לי “כל הכבוד “, לדעתי זה נתן לי המון קרדיט למרות שהייתי חלש בפן הפיזי. הבאתי ערך מוסף לצוות, זה גם התבטא בהמשך השרות המבצעי שלי כמפקד צוות. “
מעט לפני שגונגי ניגש להשכיב לשנת צוהרים את ביתו הקטנה, הוסיף
לעשות הכנה מנטלית מאוד מאוד חזקה.
באימון הדבר הכי חשוב זה התמדה.
לשאוף להכי גבוה ולהביא את היכולות והחוזקות שלך לא משנה היכן תשרת וכך תהיה מוערך.
תודה רבה לגונגי שהקדיש לנו מזמנו היקר והעשיר אותנו בתבונות מצוות ג.ח.ש 🙏
תגובת אימו של גונגי לאחר שקראה את הפוסט.
היי ****. לא ידעתי על מה שסיפר איזה מרגש לקראו מה עבר על ***. שבת שלום 🍷
“אני פורש, את קו הסיום לא אחצה.” הירהרתי, גופי כאב, הייתי חסר אנרגיה ורגלי מיאנו לציית לפקודות שראשי פקד על רגלי “תמשיך ” , “תתקדם ” וברגע הקשה שהכל נראה אבוד ושהיאוש פקד אותי נזכרתי באמירתו של מפקדי אל”מ דרור וינברג ז”ל “קשה זה טוב ” שהיתה אבן יסוד בהכנה הנפשית ל – 42.195 ק”מ שרצתי בריצה אחת.
“קשה זה טוב. ” הדפס על חולצת חברי הפרויקט “רצים למצוות 5”
לפני שנים פורסם במדור הספורט ראיון עם בוחני סיירות (מגבשים) שנשאלו איזה תכונת אופי הם מחפשים במעומדים ליחדות קרביות מיוחדות, תשובתם היתה תמימות דעים – כאופיו של רץ מרתון.
דבריהם היו אמת, נדרש מהמועומדים כושר גופני, התמדה, נחישות, קפדנות, שליטה וניהול עצמי, עמידה במצבי קיצון, אמינות ועוד… פוסט זה הוא בבחינת ניסיון מאוחר לחזק את תשובתם מניסיוני והבנתי האישי כרץ מרתון.
רצי מרתון מעט לפני הגשמת האתגר בתום שעות של מאמץ עילאי מתמשך.
שנים של ריצות יומיומית נטולות זוהר ואנרגיה, הגוף עייף לאחר משמרות לילה, עבודה סיזיפית, משימות ביתיות שוטפות וגידול הילדים אך אין ברירה, אני רוצה לעמוד באתגר המרתון ולכן עלי לנעול את נעלי הריצה ולצאת החוצה אל הקור בחודשי החורף הקשה. השעה 03:30 קר בחוץ והקור חודר מבעד לכפפות ומקפיא לי את האצבעות, כשאסיים את הריצה לאחר שעות, לא אצליח לפתוח את שרוכי נעלי, אצבעות היד קפואות ואינם מתפקודות ורק לאחר מקלחת חמה , לאט לאט חוזרות לתפקד. הריצות הארוכות “מלמדות” את רגלי לעמוד באתגר המרתון ולפתח בי את תחושת המסוגלות. במהלך האימונים רגלי נוגעות בכביש בקצב אחיד ומנצלות אנרגיה זמינה ממאגרי השומן שהגוף למד לצרוך.
בריצות הארוכות, שנמשכות שעות, אני מדבר אל עצמי ומדמיין את עצמי חוצה את קו הסיום. “אל תוותר לעצמך “, “אתה יכול “, “עוד קצת ואתה חוצה את קו הסיום. ”
הזמן חולף, ואני מתייצב עם קבוצת רצים על קו הזינוק. מניסיוני ידעתי שאם אתחיל לרוץ מהר מדי “אשלם” בסיום הריצה ואצטרך לרוץ לאט לקראת הסיום. למדתי להיות בשליטה, לנהל את עצמי, קצב הריצה אחיד, אין שינוי קצבים, אין הפתעות לגוף שלמד לרוץ בקצב אחיד.
ריצת מרתון הינה ריצה ארוכה, מאתגרת,קשה שזכתה לפופולריות בשנים האחרונות בעקבות ה – Running Boom והמודעות לאורח חיים בריא ופעיל. אני מתוכנן ושקול אך נכונה לי “הפתעה” בקילומטרים האחרונים, “נתקלתי בקיר ” מצב שבו הרגלים נעצרות ואינם מציתות לפקודות שמגיעות מהראש. “לא אעמוד באתגר המרתון. ” ואני עובר להליכה ממושכת, בדמיוני עלתה אמירתו של מפקדי, אל”מ דרור וינברג ז”ל, ” קשה זה טוב ” – “זה מחייב מחשבה, קביעת סדרי עדיפויות, זה מוציא כוחות שלא חלמת שיש בך. ” התמלאתי אנרגיה נפשית וחציתי את קו הסיום שאני בחיוך מאולץ למצלמה. הרגשה של קדושה אפפה אותי בסיום, הצלחתי לעמוד באתגר.
הבטתי השמימיה והצבעתי באצבע לחברי שאבדתי בדרך ולחשתי “בזכותכם. “
גיבוש ואמונה עצמית בעיני מסתערב ימ”ס ( יחידת המסתערבים של מג”ב )
סיפורו של ש.
“מסע עליתי לארץ ישראל נטע בי את תחושת המסוגלות. רציתי להשיב למדינתי תודה על המאמץ להעלאת משפחתי, ותרמתי בשלוש שנים של פעילות בטחונית אינטנסיבית כמסתערב. “
סיפורו של ש. המובא כלשונו.
קריאה מהנה!
סמל יחידת המסתערבים של מג”ב (ימ”ס)
מסע עליתי לארץ ישראל
באישון לילה יצאתי, יחד עם שתי אחיותי הקטנות, למסע רגלי מכפרי שבאתיופיה למחנה הפליטים שבסודן.
הלכנו בחום הכבד שרוח המדבר נושבת ומעיפה את גרגירי החול לעינינו ומכבידה על ההליכה לעיתים לא ראינו את הדרך ונאלצנו לעצור על מנת שלא נאבד את הדרך.
ביום השביעי למסע חברנו למדריך מקומי שהוביל את הקבוצה ליעד.
ההליכה לא היתה זרה לי ולאחיותי, בכפר הולדתי הלכנו מדי יום עשרות קילומטרים מהבית לבית הספר ובחזרה וההליכה לא תכניע אותנו. וביום אחד בהיר זה הגיע, אחותי חלתה במגיפה קשה ששררה בקרב האוכלוסיה וללא שרותי רפואה נאותים גופה נכנע לחיידק המגיפה ונפטרה. נאלצנו לקבור אותה במקום ולהמשיך במסע.
כעת אני מבין שאני ואחותי לבד בעולם ואני חייב להגן עליה מכל פגע ולהביאה לארץ ישראל.
לאחר שלושה חודשים של הליכה הגענו למחנה הפליטים שבסודן. שהינו במחנה הפליטים שלוש שנים עד שנקראתה בפנינו הזדמנות לעלות ארצה בסיוע כוחות הביטחון הישראלים.
שיכנו אותנו במעלות, ולאחר שנה כל משפחתי עלתה ארצה. כעת שוב הינו משפחה מלוכדת ואוהבת.
שפה חדשה, תרבות חדשה וקשיי פרנסה והסתגלות אילצו אותי להתחנך בפנימית כפר חסידים הסמוכה לחיפה. בפנימיה נחשפתי לתרבות הישראלית החמה, המחבקת והאוהבת ולסיפורי הבוגרים ששבו מהצבא על שרות קרבי וגמלה בי ההחלטה להגן כל מדינתי על ידי שרות קרבי ומשמעותי. ביום גיוסי בקשתי לשרת במג”ב, בקשתי נענתה ולאחר תקופה קצרה הגעתי לגיבוש ליחדת המסתערבים.
הגיבוש
לגיבוש הגעתי עם כושר גופני גבוהה ותחושת מסוגלות, שנבנתה במסע לארץ ישראל, שאצליח לסיים בהצלחה את הגיבוש.
בתום שלושה ימים מפרכים. שהבוחנים “מקלפים” אותי כתפוז ומעונינים לגלות באם יש לי את תכונות האישיותיום הדרושות כמו אחראיות קבוצתית, אנטי שבורות, יוזמה התמדה, אמינות ועוד… יצאנו למסע ללי ארוך במיוחד. גופי כאב ורגלי לא נישמעו לי יותר, רציתי לפרוש, לעזוב וברגע הקשה הזה הבטתי לשמיים וראיתי כוכב אחד זוהר, ראיתי את פני אחותי, שנפטרה במסע, דרך הכוכב ו”אומרת” לי “אני מאמינה בך, יש לך כוחות לסיים ולהצליח את הגיבוש”. הזלתי דימעה וגופי התמלא באנרגיה חדשה שבעזרתה סיימתי את המסע והגיבוש בהצלחה.
ש. בפעילות מבצעית כמסתערב.
תאמינו בעצמכם והעזו לחלום
ממני אליכם ובעיקר אל הנוער הישראלי הנהדר.
תאמינו בעצמכם שאתם מסוגלים לעשות. למה? כאשר אתם מאמינים בעצמכם אתם בדרך למטרה. לא בטוח שתגיעו למטרה, אך אתם בדרך.
וכאשר אתם לא מאמינים בעצמכם שאתם מסוגלים – הסיכוי שלכם לנסות ולהגיע למטרה הוא אפס.
תמיד תקשיבו לאלו שמאמינים בכם שאתם מסוגלים לעשות. לאלו שלא מאמינים בכם אל תתייחסו.
והעזו לחלום ( המעז מנצח) – תהיו אמיצים מספיק בכדי לחלום. החלום יוביל אותכם למטרה, ובדרך תגלו כוחות החבוים בכם. כוחות שלא חלמתם שיש בכם.
בית הספר לקצינים – בה”ד 1 באדיבות עמית אליהו, בני היקר, שהשם ישמור עליו ועל כל החיילים, צוער לשעבר בקורס קצינים. שסיים את ק.קצינים בהצטיינות והיום בתפקיד מ”פ בדרגת סרן ויעלה בקרוב לדרגת רב סרן.
ויאמר אליהם ממני תראו וכן תעשו, והנה אנוכי באה בקצה המחנה, והיה כאשר אעשה כן תעשון.
( שופטים ז, י”ז )
דברי השופט המקראי גדעון בן יואש שקרא ללוחמיו לפני הפשיטה על מחנה מדיין.
מטרת התוכנית האימונים בריצה היא להביא שינויי בחייך. החדשות הטובות שכמעט מובטחות לך שאם תצמד לתוכנית תוכל לרוץ ריצה ממושכת לאורך 5 ק”מ בקלות ושגם תרד במשקל. אילן אליהו, מאמן ריצה מוסך, רץ למרחקים ארוכים, יוצר הבלוג, לקבלת פרטיים על התוכנית חייגו 0505063677
מתן דוגמא אישית, אחריות, כושר החלטה וביצוע, נחישות ודביקות במשימה הן תכונות אופי אישיותיים הנחוצות למפקד מנהיג. לצוער י. יש את כל התכונות המוזכרות. ולראייה שימש מפקד כיתה בהדרכה ובשרות מבצעי. בסיום אימון חורף גדודי קיבל מגן על הצטיינותו. אך נתוניו האישיים לא עמדו בסף הכניסה לקורס קצינים. בהמלצת מפקדיו לצאת לקורס קצינים ניגש י. למבדקים וסדרה של גיבושים והתקבל לקורס קצינים שחרט על דגלו להטמיע בצוערים את המתן הדוגמא האישית כפקטור להובלת אנשים.
הכלל החשוב ביותר למנהיגות נקבע על ידי השופט גדעון לפני 3,000 שנה ” ..ממני תראו וכן תעשו.. ” – הצווי הקדוש לכל מפקד בצה”ל. מנהיגים ומפקדים אשר אימצו את מנהיגות מודל גדעון על ידי הובלת אנשים בדוגמא אישית, בשקט, ברוגע ובלי רעש והפחדות הצליחו להוביל את הקבוצה להגשמת היעד.
מי מאתנו לא מצא את עצמו פוצח בנאום חוצב להבות, זה יפה אך שווה כקליפת השום ולא רלוונטי להובלת אנשים. ושלא תטעו קבוצת המונהגים מסתכלים על המנהיג בצד של הנחישות והשגת המטרה וכן בצד של הנורמות החברתיות הלא כתובות. על המנהיג לשים לב לכל פרט התנהגותי, כי מה שהוא יעשה גם הקבוצה המונהגת תעשה.
לסיכום – על אף שמנהיגות מודל גדעון כדוגמא אישית הפך קצת שחוק. מדובר באחד הכילים החזקים ביותר שקיימים אצל המנהיג בכדי לסחוף אחריו את קבוצתו.
(*) הבלוג סיפורי גיבוש הנגיש ידע מעמיק וחשוב למעלה מ- 500,000 איש/ה וימשיך להנגיש עד סוף חודש אוקטובר 2024 , המועד שבו האתר ירד מהשרת של החברה המאחסנת. היה לי העונג והזכות לפגוש ולראיין את מיטב לוחמינו. אילן אליהו
לפני 3,000 שנה נקבעו, ע”י השופט גדעון, היסודות למיונים ולגיבושים ליחידות המיוחדות.
בתום מבדק הכושר הגופני, מסע רגלי מפרך, שערך ל – 10,000 המתנדבים, נערך מבדק מאפייני האישיות.
“ויאמר ה’ אל גדעון כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב, תציג אותו לבד, וכל אשר עברו על ברכיו לשתות, ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלוש מאות איש.” (שופטים ז’, ה’ – ו’)
רק 300 מועמדים כרעו ברך והרוו את צמאונם על ידי הושטת יד קמורה למים ולפיהם, ולא שתו מים על ידי ליקוק כמו כלב. במעשיהם הוכיחו יכולת שליטה וניהול עצמי – שני מאפייני אישיות הנחוצים להצלחה בגיבוש.
ספרו של גיא – מאפס למאהסיפורו של צוות ביחידה 669מאשש ומחזק את מודל הגיבוש של השופט גדעון:
“בני נוער שמתכוננים למבדקים ולגיבושים ורוצים להתקבל ליחידות מיוחדות נוטים לחשוב שגיבוש צבאי זהה לתחרות ריצה. הנער חושב לעצמו: ככל שאתאמן יותר וככל שארוץ יותר פעמים במעלה דיונות עצומות עם משקל כבד על הגב, וככל שאזחל מספר גדול יותר של קילומטרים ואפתח שרירים כמו בודי בילדר – כך יגברו הסיכויים שלי לעבור את הגיבוש. שמעתי אפילו על בן גילי שנהג לישון בלילות בחוץ עלאדמת כורכר כהכנה לגיבוש. לך תבין. שלא יהיו אי – הבנות: ודאי שכושר גופני מסייע לך לעבור את הגיבוש . אבל דווקא את הכושר הגופני יודעות היחידות לפתח במהלך ההכשרה. המפקדים, יחד עם קציני כושר קרבי ומד”סניקיות, יהפכו כל נער בכושר גופני טוב לחייל עם כושר גופני מציון. בזה הם מתמחים. לעמת זאת , הרבה יותר קשה להקנות לנער מאפיינים אישיותיים מסוימים הנדרשים כדי לשרת ביחידה מיוחדת, ודווקא אותם המגבשים מחפשים. תכונות כמו אמינות מוחלטת, קפדנות, עבודה רגועה תחת לחץ, סדר ועוד. כל יחידה והתכונות שאותן היא מחפשת בנער כדי לנסות ולהעריך את סיכויי ההצלחה שלו לסיים את מסלול ההכשרה התובעני והיקר. לכן, גם אם תשיג תוצאה טובה בכמה שניות בריצת אלפיים מטר, אבל אינך אדם מסודר או אמין מטבעך, סיכוייך לעבור את הגיבוש, ועל אחת כמה וכמה לסיים מסלול הכשרה, יורדים משמעותית.”
מתוך הספר מאפס למאה באדיבות הוצאת הספרים ידיעות ספרים.
תודה רבה להוצאת הספרים – ידיעות ספרים שאישרו להעתיק קטע מהספר מאפס למאה לבלוג “סיפורי גיבוש” ובכך ניתנה אפשרות לקוראים נוספים לרכוש ידע חיוני להצלחתם במיונים ובגיבושים.
לרותי בין ארי, מנהלת פרויקטים מידיעות ספרים שעשתה רבות לקבלת האישור.
אל”מ דרור וינברג ז”ל, התמונות באדיבות בת שבע הופרט, אימו של דרור.
אמציה. בוחן בגיבוש לסיירת.
“ראית איך הקטן הזה מטפס על החבל כמו זיקית?”
צפינו בבחורים שהגיעו כמועמדים לסיירת. זה אחד החלקים האהובים עלינו במילואים — לאמן את הצעירים ולראות מי מתאים לסיירת ומי לא. הסתכלתי על הקבוצה החדשה. רובם מרשימים, כולם מתאמצים. במיוחד שלושה נמוכים, שהחברים קראו להם “הגמדים”, שלא נותנים לגובה להוות חיסרון. אצלנו ביחידה להיות נמוך מעולם לא היה חיסרון. טובי מפקדי היחידה עברו בקומה זקופה מתחת לסולם. השלושה משכו את תשומת לבי, גם אם לאחד מהם בבירור לא היה כושר פיזי מרשים. הוא לא הגיע ראשון בשום תרגיל, לא השיג בשום תחרות ולא הצטיין בשום מד”ס. רק בטיפוס על חבל היה אלוף, כמו זיקית.
“ראית איך בשניות הוא מגיע למעלה? כמו זיקית.”
הבוחן השני העיף מבט ואמר לי, “לא רע, אבל לא מספיק.”
אחת לכמה ימים נערך “מסדר כנפיים” ובו אנחנו מודיעים מי לא ממשיך. בחורים צעירים עם חלומות מתנפצים, אכזבות ראשונות. נפרדים בברכת “עוף גוזל”. לא תמיד ההחלטה קלה לנו. יש כאלה בעלי מוטיבציה, אבל לא הייתי סומך עליהם לעשות לי קניות בשוק. יש בעלי כושר פראי אבל בעלי יכולת השתלבות חברתית בגובה אפס. עם השנים למדתי לזהות אופי והתנהגות של אנשים, ואני יכול כבר בהתחלה לחזות כמעט במדויק מה יהיה איתם בסוף הגיבוש. אבל יש כאלה שהם אגוז קשה יותר לפיצוח. מורכבים. כאלה שקשה להבין אותם על ההתחלה, ואני מתלבט לגביהם עד סוף הגיבוש. דרור, למשל, היה כזה. הרבה מוטיבציה, אבל הכושר — לא בשמים. ממש לא. הבנתי שהוא דווקא התכונן לגיבוש ועשה לקראתו הרבה כושר. כנראה התכונן יותר מדי טוב. כל כך טוב התכונן — שהרס לעצמו את הברכיים. זה הציק לו במהלך הגיבוש, אבל הוא החליט להתעלם מהמגבלה. זה אמנם נתן לו נקודות על דבקות במשימה ועקשנות, אבל עדיין הציב סימני שאלה לגבי היכולת שלו לעמוד במאמצים שהיחידה תידרש אליהם בזמן אמת. שמעתי את החברים שלו מתבדחים שדבר פעוט כמו ברכיים דפוקות לא יפריע לדרור להשיג את המשימה שהציב לעצמו: סיירת מטכ”ל שלב א’, קורס קצינים שלב ב’ ועוד כמה שלבים הכרחיים עד שיהיה רמטכ”ל. ואני זה שצריך להחליט אם לעצור אותו כבר בשלב הראשון.
החלטנו על יום מנוחה במאמץ הפיזי, ועברנו ליום של משימות קבוצתיות. קראוס, מפקד הגיבוש, לקח על עצמו את האחריות על היום, וידעתי שתכף הוא יתחיל עם השטויות שלו. אני כבר מכיר אותו מגיבושים קודמים. “מי רוצה לצאת לטיול?” הוא שאל, וראיתי איך כולם חוששים לענות, יודעים שכל תשובה שייתנו לא תהיה מוצלחת. “מצוין, אני רואה שאתם רוצים לצאת רק לא מעזים לבקש,” חייך קראוס. “ידעתי שתרצו, והזמנתי לכם מסוק מיוחד שייקח את המצטיינים לטיול. תכף תשמעו את הרעש של הפרופלור שלו.” בפנים חתומות הוא הורה לבחורים להרים עמוד חשמל גדול וכבד שעמד בקצה המגרש. כל החיילים הסתדרו משני צדי הקורה והרימו אותה בקושי בכוחות משותפים. נוטפי זיעה הם התבקשו לרוץ עם הקורה סביב עצמם. “הנה הפרופלור של המסוק שביקשתם. תרוצו יותר מהר, אולי הוא יתרומם בסוף.”
בשלב הבא כולם היו חייבים לצעוק ולעשות רעש של מסוק.
“אמרתי לכם שעוד מעט תשמעו את הרעש של המסוק מגיע…” קראוס רץ סביבם, מעודד אותם להמשיך במשימה.
על אף שלא אהבתי את ההצגות של קראוס, הצפייה בהתארגנות שלהם למשימה היתה משמעותית. לא יכולתי להתעלם מהגמדים שהתאמצו יותר מכולם. רשמתי לעצמי שלמרות שהיה להם יותר קשה, הם לא התחמקו, וניסו להחזיק את הקורה בגובה של כולם.
ליד סעיף “נחישות“ רשמתי לשלושתם ציון עשר.
“שלושים שניות זוז,” צעק קראוס במלוא גרון. החבורה התבקשה להעביר את כל שקי הפק”ל שעמדו בערימה למרגלות הגבעה למשטח שליד הצריף. זו היתה יכולה להיות משימה פשוטה מאוד, לולא עמד הצריף בראש הגבעה. כולם זינקו קדימה, כל אחד נושא שק על הכתף, מגיע לראש הגבעה וחוזר. בשק השני הריצה אטית יותר וכבר שומעים התנשפויות בעלייה, ובשלישית הם בדרך כלל כבר מטפסים בכוח הרצון. כבר בירידה השנייה היה ברור כי לעלייה האחרונה לא יישארו מספיק שקים לכולם, ורק חלק יעלו שוב. בירידה השלישית כולם שמו לב לזה, והאטו את קצב הירידה. ראיתי את ההתלבטות על הפנים, משכנעים את עצמם שהם לא מוכרחים להיות בין אלה שיעלו את הפעם האחרונה. לא שזה קשה להם מדי, חלילה, אלא הם פשוט במקרה לא יגיעו בזמן. ראיתי שאצל דרור זה פעל בדיוק הפוך — הוא התאמץ להיות בין השלושה שיזכו לעלות את הגבעה בפעם הרביעית. ולעזאזל הברכיים.
ליד סעיף “אחריות קבוצתית” רשמתי לו עשר.
את תפקיד הצופה המסתתר אני אוהב במיוחד. לאורך מסלול הניווט אנחנו מתפזרים בשטח, בודקים שהבחורים לא מנסים לקצר הליכים. לא פעם אני מופיע משום מקום בדיוק ברגע שבחור פותח מפה בניווטי בדד דווקא בקטע שהיה צריך לנווט בו במפה סגורה, או מעיר את מי שמנסה לחטוף תנומה קלה בדרך. פעם אחת שמעתי, בלי להיחשף, שיחה בין שניים שהתלבטו בניווטי זוגות אם אפשר לתפוס טרמפ קצר בדרך כדי להגיע ראשונים ולצבור נקודות, לא יודעים שברגע זה איבדו את כל הנקודות כולן. בגיבוש הזה צפיתי בדרור סוחב בסחיבת פצוע את בן הזוג שלו. מרחוק זה נראה כאילו הוא סוחב שני בחורים, אבל כשהם התקרבו ראיתי שפשוט זה היה יסחייק, המכונה פּוּ. החברים קוראים לו פו כי הוא גדול כמו דוב, וגם שוקל כמוהו. ודווקא הוא היה בן הזוג של אחד הגמדים.
“דרור, תוריד אותי,” פו צעק, ודרור התעלם. אולי הוא פשוט לא היה יכול לדבר. פו נופף ברגליים. “תוריד אותי לפני שתתפגר, יא גמד. מה אתה חושב שאני אגיד לאמא שלך? אני אצטרך ללכת לנחם אותה, לא אתה!” דרור עדיין לא ענה, ופו התעצבן. אחרי כמה צעדים נוספים הוא זרק את עצמו על הרצפה, מפיל בדרך גם את דרור ואת התרמילים הגדולים.
“מה אתה עושה?” סינן דרור בשקט, “אם ננוח, נגיע אחרונים,” והתיישב באפיסת כוחות. פו הוציא מים והשקה את דרור. “רק זה חסר לי, שתמות לי עכשיו. בגללך אני לא אתקבל ליחידה. איך יקבלו את מי שהרג את הבן זוג שלו?”
“אנחנו חייבים להמשיך,” דרור התעקש.
“ואתה חייב להתאושש.” פו הוציא קוביית שוקולד מכיס נסתר ונתן לדרור. “תשמע, זו ממש משימה בלתי־אפשרית להרים אותי, אני יודע…”
“אין דבר כזה,” דרור התרגז, “אין משימה בלתי־אפשרית, אתה לא יודע? פשוט אין…”
“טוב, טוב,” פו עצר אותו, “אל תתחיל עכשיו פילסוּפים. נמשיך, ועכשיו תורי לקחת אותך. שיהיה ברור, אני סוחב אותך עד סוף המסלול. אתה כזה קל, אני בכלל לא ארגיש שיש לי משהו על הכתפיים…”
דרור התעצבן. “המשימה היא חצי־חצי, ואני אעשה את זה. גם אם נגיע על ארבע.”
“דרור, בחייך. נגיע מחר. אתה לא רוצה שנגיע ראשונים?”
“רוצה…”
“גם אני. אז אני אקח אותך עד הסוף. נקודה. עזוב, מי יֵדע?”
דרור שתק.
“אתה צודק,” ענה דרור בשקט. “אף אחד באמת לא יֵדע… חוץ משנינו. שניים יותר מדי.”
בנקודת הסיום, כולם עמדו ומחאו כפיים כשהזוג הזה הגיע. באיחור ניכר, דרור הלך בקושי עצום את המטרים האחרונים, מזיע ומתנשף, כשפו על גבו מקלל בשלוש שפות את הסטייקים שאכל בחודש האחרון. קיבלתי את פניהם כמו כולם, לא חושף את מה ששמעתי. גם בלי לדעת, לכולם היה ברור איזה ויכוח הם כנראה ניהלו בדרך.
יש לך מושג מי יכול להכין או לפנות?
בסעיף “אמינות“, נתתי לאחד מהם ציון עשר פלוס.
סוף גיבוש. הרשימה הצטמצמה.
בברכיים הרוסות, עם כושר סביר אבל לא מזהיר, עם הרבה מוטיבציה, יכולת ניווט והשתלבות טובה בעבודת צוות, גם דרור היה ביניהם.
צוות ניר יצא לדרך.
ביום האחרון לפני הפיזור, כשכולם יושבים על התרמילים ומחכים להסעות, שמעתי את הבחורים מדברים ביניהם:
“אין לי מושג איך הדוס הקטן עבר את הגיבוש,” זיהיתי את קולו של יוסי.
“כן,” ענה השני, “גם דוס, גם גמד, וגם הכושר שלו לא משהו…”
“ועוד עירוני,” הוסיף מישהו.
ידעתי שרוב חברי הצוות היו בני קיבוצים ומושבים: עין חרוד, מעברות, געש. רובם היו אחרי ש”ש בקיבוצים, אחרי שהחזיקו ענפים במשק מגיל 16 ונהגו בטרקטורים מגיל 14. דרור, לעומת זאת, היה עירוני וחיוור.
“ילד קטן ונודניק, הדרור הזה,” אמר יוסי. “צריך לחנך אותו.”
“קיבוצניק הוא כבר לא יהיה…”
“גם דתי הוא כנראה כבר לא יהיה. אין פה יותר מדי דוסים ביחידה…”
להערכתי הם טועים בגדול. הוא לא מהסוג שמוותר בקלות. הם לא קולטים נכון את התמונה.
“איפה אמרת לי שהוא גר?”
“כפר סבא.”
“איפה זה הקיבוץ הזה? זה מושב? גם לא? מעניין. אתה חושב שמתאמנים שם ליחידה? זה נראה כאילו הוא כל החיים התכונן לגיבוש הזה…”
בזה אני מסכים איתם.
“תגיד, יוסי, איפה דרור?”
“מ’אני יודע…”
“הוא היה פה לידנו לפני רגע…”
“עזוב’תי, תן לנוח. אני מת. בטח הלך לשירותים.”
לא סיפרתי להם שראיתי אותו הולך הצדה להתפלל.
מתוך הספר וקראתם דרור מאת רונית לוינשטיין-מלץ, ידיעות ספרים, 2010
הספר נכתב לזכר אל”מ דרור וינברג ז”ל שהיה מח”ט יהודה, הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפדה השניה, תוך שהוא מסתער בראש הכוח אל מול אש המחבלים ומגן בגופו על עשרות מתפללים ששבו לביתם בסיום תפילת קודש בליל שבת , י”א כסלו תשס”ג (15.11.02) ממערת המכפלה לקרית ארבע דרך ציר המתפללים. דרור מימש במעשיו האחרון את הציווי הקדוש לכל מפקד בצה”ל “ממני תראו וכן תעשו ” (שופטים פרק ז, י”ז)
תודה רבה להוצאת הספרים – ידיעות ספרים שאישרו להעתיק את “זיקית על חבל” לבלוג “סיפורי גיבוש” ובכך ניתנה אפשרות לקוראים נוספים להכיר את דרור וינברג – קצין נערץ ואדם מיוחד.
לרותי בין ארי, מנהלת פרויקטים מידיעות ספרים שעשתה רבות לקבלת האישור.
תודה מיוחדת, אוהבת ומחבקת לגב’ בת שבע הופרט, אימו של דרור וינברג, על העזרה, האמון והתמיכה. בזכותה פוסט זה נקרא.
יוזמה, שליטה וניהול עצמי עוברים כחוט השני בין כל סיפורי הגיבוש שבבלוג. תקופה ממושכת של הכנה גופנית ומנטלית. אורח חיים בריא, שינה ותכנון עד לפרט הקטן סללו את הדרך להצלחה בגיבוש.
צמד המילים “יהיה בסדר” אינם שרוים בפיהם. יספרו לעתיד ש”רכשו” את קו המחשבה בעקבות חשיפה לנאומו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז”ל.
“…לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים “יהיה בסדר”. צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיים היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא “בסדר”: יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה”יהיה בסדר” מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה”יהיה בסדר”,
אותה טפיחת כתף חברה’מנית, אותה קריצת עין, אותו “סמוך עלי”, הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה”חפיף” היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה”ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש”יהיה בסדר” פירושו שהרבה מאוד לא “בסדר…”
( מתוך דברים שנשא יצחק רבין ז”ל בטקס סיום בבית הספר לפיקוד ומטה 27.8.1992)
צ’יצו, “נער – רפול” שהגשים חלום להיות חייל מצטיין רמטכ”ל וצנחן גאה!
פגשתי את צ’יצו, בן 55, בביתו במושב יוצאי כורדיסטן שבעמק יזראל בשבת גשומה וסגרירית, בביתו שורר חום מהאח הבוער ויותר חום אנושי מכל בני משפחתו ששירתו שרות משמעותי. לאחר שתיית הקפה צ’יצו סיפר על שירותו הקרבי והגשמת חלומו, במהלך השיחה דיבר בהתלהבות, פניו קרנו מאושר וארשת של נעורים היתה על פניו.
מובא סיפורו כלשונו כיצד הפך מנער ששום מוסד לימודי לא האמין בו לחייל מצטיין רמטכ”ל וצנחן גאה. תהנו!
במהלך אימון בנבי מוסא
המעז מנצח
” בערבי הקיץ החמים של העמק, לאחר יום מתיש של עבודה בשדות של הורי, ישבתי בחצר והמתנתי למטוסי ההרקולס שיחוגו מעל המושב. כאשר מטוסי ההרקולס חגו מעל מושבי ידעתי שתכף כבש המטוס יפתח והצנחנים יצנחו בשדות. “הייתי מביט בצנחנים בפליאה ובהתלהבות ואמרתי לעצמי שיום יבוא ואהיה צנחן ואתרום את חלקי לבטחון המדינה.” וכך היה!
תחרות קשה בחקלאות והוצאות ניכרות באחזקת המשק החקלאי הובילו כבר בראשית נעוריו את צ’יצו לעבוד במשק החקלאי של הוריו ולעזור בפרנסת המשפחה בת עשר הנפשות. הלימודים לא היו בראש מעיניו ומוסדות החינוך לא “רדפו ” אחריו ולא האמינו בהצלחתו בלימודים. וכך תוך כדי עבודות במשק התחיל להתאמן מדי יום לקראת הגיוס.
“רצתי ארבע פעמים בשבוע בשדות עד עפולה וחזרתי הביתה באוטובוס וכך רמת הכושר עלתה בהדרגתיות ובעקביות.”
העבודה הקשה במשק החקלאי בימי הקיץ ובחורף יום לאחר יום פיתחו בצ’יצ’ו את החסינות הנפשית והפך לחומר בלתי שביר ששימש אותו במהלך כל שרותו הצבאי.
בראשית גיוסו צ’יצו מצא את עצמו בפרויקט “נערי – רפול” קצת רקע : פרויקט נערי רפול הוקם ע”י הרמטכ”ל ה – 11 רפאל איתן ז”ל למתגייסים שהגיעו עם קשים שלרוב שום מוסד חינוכי, החברה והמשפחה אינם מאמינים בנערים הללו והצבא מגיע ועושה מעשה נפלא ו”מרים” את הנערים ומכנה להם אמונה בעצמם, ערכים ומוסר ברוח דבריו של דוד בן גוריון “מדינת ישראל תיבחן לא בעושר ולא בצבא ולא בטכניקה, אלאבדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים. “
חייל טוב קודם כל אדם טוב בעל מוסר וערכים.
בדרכו להגשמת חלומו, צ’יצו השקיע את כולו להצלחה בקורס תוך שהוא משתמש ביכולת הגופנית והנפשית שרכש בעבודות במשק החקלאי. מדי יום פנה למפקדיו שבסיום הקורס הוא מבקש להגיע רק ליחדה קרבית – לצנחנים. בסיום הקורס זכה לתשבוחות רבות מפיקוד הקורס וסיים כחייל מצטיין רמטכ”ל, בטכס מרגש ומרשים לעיני משפחתו הגאה ואלפי משתתפים העניק הרמטכ”ל דאז משה לוי ז”ל את דרגות ההצטינות לצ’יצו.
הענקת דרגה לצ’יצו ע”י הרמטכ”ל ה – 18 משה לוי ז”ל
“ממני תראו וכן תעשו” (שופטים פרק ז, י”ז) הציווי הקדוש לכל מפקד בצה”ל.
מודל המנהיגות השקטה והדוגמא האישית של צ’יצו בצנחנים הובילה אותו לפקד ולהוביל חיילים בפעילות צבאית בגזרות רבות ושונות. עקב עומס רב ופציעה גופנית שהחמירה ברגלו הוכר ציצו כבעל פרופיל 24 ( שחרור מצה”ל ) לאחר מאבק עיקש ובקשות נישנות הועלה הפרופיל ל – 31 ( שרות התנדבותי ) עשרה חודשים לפני תום שירותו שימש כמפקד מחלקה בקורס בפרויקט “נערי רפול” בחוות השומר, חינך את חיליו לאהבת הארץ ולערכים תוך שהוא מהווה לחיליו דוגמא אישית ובכל פעילות תמיד בראש. שליש מחיליו במחלקה המשיכו בשרות קרבי משמעותי. רבים מחיליו בצנחנים ומפרויקט נערי רפול בקשר עימו הרבה שנים לאחר סיום השרות הצבאי ומהווים משפחה אוהבת נוספת למשפחה הגרעינית המגובשת.
צ’יצ’ו יחד עם חיליו מפרויקט נערי – רפול
בסוף דבריו צ’יצו מבקש להעביר מסר לנוער שמתגייס – לשאוף לשרות קרבי, אין לנו ארץ אחרת. לא לוותר ולרחם לעצמכם. לדעת שברגעים הקשים שלכם, רבים היו באותו המצב והתגברו על הקשיים. רק כך תוכיחו לכם ולסביבה שאתם שווים משהו.
תודה רבה לצ’יצו שנאות להיפגש וחלק עימנו את תבונתיו עימנו.
היסודות לגיבוש האולטימטיבי נקבעו ע”י השופט גדעון לפני 3,000 שנה. הסינון של המועמדים ליחידת העלית של גדעון נערך בשלושה סוגי מבדקים:
מבדק התנדבות ותעוזה
“ועתה קרא נא באוזני העם לאמור, מי ירא וחרב – ישוב.” (שופטים, פרק ז, פסוק ג )
32,000 מתנדבים הגיעו לקול קריאתו של גדעון למלחמה נגד מדין, עמלק ובני קדם. ל – 22,000 לא היה העוז להילחם ושבו לביתם.
מבדק כושר הגופני
גדעון יחד עם 10,000 הלוחמים הנותרים יצא למסע רגלי מפרך ברחבי עמק יזראל שבסיום הגיעו למעין חרוד על מנת להרוות את צמאונם.
מבדק האישיות
“ויאמר ה’ אל גדעון כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב, תציג אותו לבד, וכל אשר עברו על ברכיו לשתות, ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלוש מאות איש.” (שופטים ז’, ה’ – ו’)
המבחן הקדום על פי הניסיון הוא גם היעיל ביותר – האדם ניכר במעשיו.
רק 300 מעומדים כרעו ברך והרוו את צמאונם על ידי הושטת יד קמורה למים ולפיהם, ולא שתו מים על ידי ליקוק כמו כלב. במעשיהם הוכיחו יכולת שליטה וניהול עצמי – שתי תכונות אופי הדרושות להצלחה.
ואכן ברוח מבדק ההאישיות של גדעון מחקרים רבים מראים שהגורם שהכי מנבא הצלחה בהמשך החיים, בלימודים, בחברה, בזוגיות ובמקום העבודה, זה לא אינטליגנציה ונתוני פתיחה כי אם היכולת לשלוט בעצמך ולנהל את עצמך.
ניצחון בקרב
“קומי כי נתן ה’ בידכם את מחנה מדין” (שופטים, ז’, ט”ו)
יחד עם יחידתו הכוללת 300 לוחמים נאמנים, יראי ה’ ושיסימו בהצלחה את מבדקי הגיבוש יצא גדעון למלחמה מתכוננת, טקטית ובשילוב תרסיסי מלחמה הביס את מחנה מדין.
שיר לגדעון
נחמה הנדל ולהקת הצעירים שיר לגדעון 1961
מילות השיר
ברוך גדעון בן עם עני
אשר היכה במדיני
היכה ולא חדל
וירדפם ויפחידם
הרחק מעבר לירדן
בשלוש מאות חייל
היה אז קיץ בגבולות
הבשיל שדה את יבולו
אבל המדיני חמס
מחמנית ועד תירס –
היה אז קיץ בגבולות
גדעון בגת חבט חיטים
בגורן כל צמרו הסתיר
ובלילות במארב
יצא לשמור על עדריו –
גדעון בגת חבט חיטים
ברוך גדעון בן עם עני…
כבדה ידם של מדינים
כלו אז שבע השנים
קרא גדעון בשופרות
נרד אל מעין חרוד –
כבדה ידם של מדינים
שלושה ריבוא של חילים
ירדו לישון באוהלים
והוא בחר בשלוש מאות
שלא כרעו בירכם לשתות
שלושה ריבוא של חילים
ברוך גדעון בן עם עני…
בראש אשמורת תיכונה לפתע קול שופר ענה נופצו שלוש מאות כדים ויתלקחו הלפידים בראש אשמורת תיכונה
היכה גדעון במדינים
בשלוש מאות בן עם עני
כי אנשיו בני חיל הם
שלא כרעו על ברכיהם –
היכה גדעון במדיני
ברוך גדעון בן עם עני…
(*) אני תקווה שנהניתם מקריאת הפוסט. אין כבוד גדול יותר לכותב מהידעה שהקוראים נהינו מהקריאה ואם נהניתם, אנא ספרו לאחרים ועשו לייק בפייסבוק לדף “גיבוש” כי אין תמיכה גדולה יותר מהמלצה שלכם מפה לאוזן.
