אם עדיין יש בלבכם ספק שעיסוק בספורט באופן עקבי ומאתגר מילדות איננו משפר ומטמיע את החוסן המנטלי והגופני המאפשר לעמוד באתגרים של הובלה, לוחמה ודריכות מבצעית לאורך שעות. אזי דבריה של שירה קצינה לוחמת במג”ב איו”ש המפקדת על ארבעים וארבע לוחמים ולוחמות ינפצו לכם את הספק הזה ומה הן הכלים והערכים שהיו ברשותה של שירה שאיפשרו לה לסיים מסלול כלוחמת, קורס מכי”ם וגיבוש ארוך ומפרך לקורס הקצינים.
שתפו את הפוסט שיגיע לעוד מעומדות ללוחמה על מנת שיגיעו מוכנות טוב יותר לאתגרים הפיזיים והמנטליים העומדים בפניהן .
קריאה מהנה!
“העיסוק בספורט נתן לי כילים וערכים להתמודד מול האתגרים ” שירה.
יסודות הלוחמת – עיסוק בספורט, רצון לתרום, להתפתח ותמיכה מבית.
דיווחים בקשר, בקשות של לוחמים ולוחמות והודעות שנכנסות כל רגע ליוו את השיחה עם מפקחת שירה, בת 23, המתגוררת בצפון הארץ, שרואה בתפקידה שליחות, דוגמא אישית להעצמת הנשים וכ’אמא’ של הלוחמים והלוחמות הדואגת לשלומם, הקשובה לרצונם ויותר מכל דואגת להעצמתם על ידי מסדרי בוקר, מסדרי כוננות ואימונים גופנים משותפים לכל ההמחלקה. לפני שנפגשנו לשיחה יומה התחיל השקם בבוקר, בשעה 04:00 במסדר חדרים, “יום טוב, מסודר ודריכות מבצעית מתחיל במיטה מסודרת ובחדרים נקיים .” כך היא עוברת חדר, חדר, מיטה, מיטה ודואגת שהכל יהיה מסודר ונקי, לאחר מכן במסדר לפני העלייה למשמרת בודקת לכל הלוחמים את הציוד, מחסניות, נשק והלבוש אשר ישמש אותם לכשירות מבצעית ארוכת שעות מול אוכלוסיה עוינת.
כאשר אנו ישובים זה מול זאת ולוגמים מקפה של בוקר הנחתי שהיותה ספורטאית מילדות הכנה לה כלים להתמודד מול האתגרים במהלך השרות, שאלתי את שירה “האם את חושבת שבהיותך ספורטאית מילדות הכנו לך כלים גופנים ומנטליים להתמודד מול האתגרים הקשים בטירונות, בקורס המכי”ם ובקורס קצינים? “
“חד וחלק, חד משמעי מסכימה עם זה, שנים ושעות של אימונים ומשחקים המלווים בזיעה, דופק גבוה, נפילות ומלחמה על הכדור חישלו אותי מנטלית וגופנית לסיים טירונות כלוחמת, קורס מכי”ם וקורס קצינים. אנשים שבאים מענף ספורטיבי כבר מהילדות הם מקבלים על עצמם ערכים ועקרונות. הספורטאי יודע מה זה להיות בלחץ במהלך המשחק, הוא יודע להכנס למוטיבציה בשניה, הוא רוצה לחתור למצוינות וזה ברור לחלוטין שהעיסוק בספורט עוזר לו בטירונות ובמסגרת צבאית. ראיתי בנות שהגיעו לטירונות ללא כושר גופני, מפונקות שלא יכולות לשבת על דשא עם מכנס ותוך שבועים פרשו מהטירונות. אני ממליצה לכל אחת להגיע עם כושר גופני וחוסן מנטלי על מנת שתוכל לעמוד באתגרים ובעומסים וכך לסיים טירונות בהצלחה. “
הרצון להתפתח ולרכוש כלים של הנהגה, הובלה ועם חוות דעת מעולות מהמפקדים החליטה לצאת לקורס פקודי עם לבטים רבים ופה נכנס התמיכה מהבית, כל הורה רוצה שילדיו יתפתחו ויתקדמו ולראותם מסיימים קורסים, מתקדמם ומובילים קבוצה של לוחמים יש בזה סיפוק וגאווה להורים והוכחה שהחינוך והערכים שהכינו לילדים היה נכון, שיקול דעת נוסף של ההורים שתמך בה סלל בפניה את היציאה לקורס פיקודי.
” בקורסי מכי”ם וקצינים חוותי המון פעיליות מבצעית, ביצענו ניווטים ורכשתי כלים של ניהול, איפוק, קבלת מרות, כלים שערכם לא יסולא מפז שרק במערכות צבאיות ניתן לקבל וישמשו אותי בעתיד.”
בואו ללוחמה!
שירה ממליצה לכל אחת לבוא ולהתגייס ללוחמה. “הצבא והלוחמים צריכים אותנו כלוחמות – אנחנו מעצימים אותם, האפשריות להצטיין והאפשריות להתגייס ליחידות מיוחדות מובילות לחוויה של פעם בחיים ויש בחוויות הללו סיפוק אדיר.”
בבוקרו של יום שישי לאחר ריצת שטח של 16 ק”מ בירדן ההררי הגעתי למתקן ספורט בכדי לבדוק את כוחי בטבעות. כאשר ניסיתי להחזיר את גופי למצבו האנכי הרגשתי שאנני יכול עוד, כוחי בגד בי, נזכרתי במשפט ” כאשר הגעתה לקצה, דע שאתה יכול עוד ” של סא”ל עמנואל מורנו ברגע הזה הבנתי שאני יכול עוד, התאמצתי ,נתתי את כולי, והצלחתי!
כאשר תגיעו למצבי קיצון באקטים השונים בגיבוש ותרגישו שזהו ואתם עומדים לפרוש, הרי זאת המטרה של הבוחנים – לשבור אותכם, תעלו ברוחכם באמירה הנל ותתמלאו ברוח גבית שלא תיתן לכם להשבר.
“רציתי להגיד לך, שאני ממש שמחה שלמדנו והתכוננתי כי באמת ידעתי שאני באה לצו הראשון בהרגשה של מוכנות וידיעה מה הולך להיות לי. “
“דברתי עם החברים ושאלתי אותם אם הם התכוננו וכמעט כולם ענו לי שלא, וידעתי שזה היה רעיון מעולה להתכונן ולדעת מה הולכים לשאול. “
לאי מוכנות לצו הראשון של תלמידי תיכון ולחשיבות תוצאות המבחנים בצו הראשון התוודעתי בשנים האחרונות מגיוסם של ילדיי ומשיחות עם לוחמים ולוחמות.
פוסט זה הינו בבחינת העלאת המודעות והבאת מספר קווים מנחים על הנושא האמור, בסופו של דבר הידיעה איננה מספקת תצטרכו לנקוט פעולה בכדי להצליח.
נתונים אישיים שנקבעים בצו הראשון הם המשוכה הראשונה שלכם לשרות ביחידות מובחרות ונחשקות, הסוד שאיננו סוד שיש להתכונן היטב לראיון האישי עם המאבחנת ולמבחני החשיבה. הסטטיסטיקה מוכיחה שרק 24 אחוז יקבלו ציונים גבוהים ורק 13 אחוז מתוכם יתקבלו ליחידות הנחשקות והמובחרות. בכדי שתכללו בקבוצה שתקבל נתונים גבוהים יהיה עליכם להתכונן כמו כל משימה שמתכוננים מצליחים. הנתונים שיקבעו לכם הם סופיים ולא ניתן לערער אליהם ולשנותם.
לדוגמא בראיון האישי ספרו רק על התכונות הטובות שלכם נסו להמעיט באמירה על התכונות השליליות ואם יש כאלה ספרו אותם בנימה שיש בהן יתרון למערכת. תנסו לחשוב שאתם מגעים בדעה שאתם צריכים ל”שווק” את עצמכם בפני המאבחנת שתקבל רושם חיובי ממכם. וכמו שחברות פרסום לא מספרות לנו כצרכנים את כל האמת על מוצר שהם מפרסמים כך גם אתם צריכים להתנהג בראיון. לענות תשובות ענייניות ובלי סיפורי סבתא. להיות עקביים לאורך כל הריאיון וכבר להגיע בידיעה לאיזה יחידה אתם מעוניינים לשרת. בד ובד לתרגל פתרון תרגלי חשיבה במחשב תוך כדי עמידה ביעדי זמן.
נתוני פתיחה גבוהים אינם ערובה לשרות משמעותי, אך הם כרטיס הכניסה שלכם לקורסי היוקרה, לגיבושים ליחידות המובחרות ולקורסי מפקדים.
“קשה זה טוב”, את התאוריה – קלישאה ומוטו לחיים הזאת למדתי ממפקדי הנערץ אל”מ דרור וינברג ז”ל, ולימים אנוכי ורבים הרוויחו המון ממנו וקיבלו החלטות נבונות.
ניקח לדוגמא כשאני וקבוצת המתאמנים יוצאים לאימון ריצה תמיד נחליט לבחור את המסלול המאתגר עם העליות הקשות שגורמות להעלאת קצב הלב והפעלת קבוצת שרירים רבה יותר. באימון מסוג זה שהינו קשה אנו שרויים באזור האי נוחות וזה סימן לשיפור ועלייה.
אותם קבוצת מתאמנים שהטמיעה את האמירה “קשה זה טוב” הנחתה אותם בקבלת החלטות בזמן הגיבושים ליחידות השונות. לדוגמא כאשר ז. נמצא לא מתאים להמשיך בקורס טייס החליט לבחור בדרך הקשה ועשה שוב גיבוש קשה שנמשך חמישה ימים במקום ראיון עם פסיכולוג לצורך שיבוץ חדש וכיום משרת ביחידת שלדג. “האמירה קשה זה טוב, הייתה נר לרגלי ובחרתי לעשות שוב גיבוש קשה וארוך, והצלחתי! ”
גם ע. שהיה תלמיד בחינוך המיוחד החליט להשתמש לאורך אימוניו לגיבוש ובמהלך הגיבוש באמירה “קשה זה טוב .” וכתוצאה סיים בהצלחה את הגיבוש והמסלול הקשה והארוך של סיירת צנחנים וכיום משרת כבוגר מסלול ביחידת רפאים.
לקבלת החלטות אחראיות ושקולות ניתן להסתייע בשלבים הבאים:
זיהוי הבעיה – הגדר היטב את מהות הבעיה.
חיפוש סיוע זמין – פנה לחברים, יועצים, מאמנים ומדריכים.
מציאת פתרונות אפשריים לבעיה – הכן טבלה ולכל פתרון כתוב את היתרונות והחסרונות.
קבלת החלטה – בהתאם לאפשריות שנכתבו בטבלה ובסיוע והנחיית הקלישאה שהינה מוטו לחיים “קשה זה טוב ”
בחינת תוצאות ההחלטה והפקת תובנות – כיצד ההחלטה תרמה לך? מה הייתה משנה?
המוטו של הפרויקט ‘רצים למצוות 5’ – העצמת בני מצווה דרך הריצה ומורשת אל”מ דרור וינברג ז”ל.
“כל מי שיש לו ‘איזה למה’ שלמענו יחיה יוכל לשאת כל איך. ” (ניטשה)
זהו משפט עמוק ששווה מעט להתעמק בו, כשיש משמעות עמוקה, ברורה למטרה נוכל לעמוד בהצלחה בקשיים שבדרך להגשמת המטרה למרות קולות הרעש מסביב שמטיפים שלא נוכל ומוטב שנפרוש או נבחר מטרה בניגוד לרצוננו.
פעילות הימ”ס מבטאת בכך שכח קטן ואיכותי ננס ללב ליבם של האוכלוסיה המקומית ועוקר את הרעה החולה ממש כמו מנתח שלרוב לא מרגישים שהיה כוח מיוחד.
כזהו סיפורו של י. שהתחיל את הגיבוש לימ”ס עם חום גבוה המלווה בהקאות וחולשה גופנית, הרופא והחובש הצמודים לגיבוש אסרו עליו להמשיך בגיבוש. החלום והרצון לתרום תרומה גדולה לביטחון המדינה והרצון להתפתח ולהתקדם גרמה לו לסיים את הגיבוש בציון כללי של 6.7 (דירוג הציונים הינו מ-1 עד 7 , 7 הינו הציון הגבוה, ציון 5 הינו ציון עובר בגיבוש) כמצטיין הגיבוש ולהמשיך בשרות מאתגר במשך שלושה עשרה שנה כמסתערב עם פעילות מבצעית רחבה לסיקול הטרור בשטחי יהודה ושומרון, בירושלים ובעזה וכמדריך לוט”ר (לוחמה בטרור).
באלו תכונות ויכולות גופניות ונפשיות השתמש י. כדי לסיים ת הגיבוש וקורס מסתערבים בהצטיינות?!
מובא סיפורו כלשונו. תהינו ושתפו שסיפורו יגיע לעוד בני נוער על מנת שיחשפו ויפנימו שאין להירתע מקשיים וכאשר לא מתקבלים ליחידה מסוימת או לתוכנית הכשרה, אין לקחת את זה כקטסטרופה מוחלטת, וישנם דרכים נוספות להגיע ליעד.
פגשתי את י. בערב חורפי וקר כשהוא לבוש בחולצה טי שירת בצבע שחור המבליטה את שריריו, גופו חסון ותנועותיו זריזות כתוצאה מפעילות רבת שנים ועצימה שנמשכה לפרקי זמן ארוכים באומניות לחימה מסוג ג’ו ג’יטסו, קנדו וקרטה עד חגורה שחורה דן 2 ומריצות שטח והשתתפויות בתחרויות בארץ ובחו”ל שהטמיעו בו את החוסן הגופני והנפשי להתמודד עם קשיים.
מקטנות י. נחשף לפעילות מג”ב, דודו ששירת כקצין פלוגת לוחמים הצית את דימוינו בסיפורי פעילות מבצעית של פלוגת לוחמים ויחידת ימ”ס. “רציתי להיות לוחם ובמהלך הלימודים בתיכון התנדבתי שנים רבות במג”ב דרום וייצגתי את המחוז הדרומי בתחרות ירי שבה זכיתי במקום הראשון, אחרי הזכייה התעצם הרצון להתגייס למג”ב. “
מפח נפש ביום סיירות
בהתייצבות בלשכת הגיוס בצו הראשון י. ביקש להתגייס למג”ב ובתום הבדיקות הרפואיים והאבחונים נמצא מתאים להתמיין לסיירות דרך יום סיירות. “את הגיבוש ביום סיירות שבמהותו פיזי והאלמנט חברתי/קבוצתי פחות סיימתי בקלות. בראיון עם קצין המיון נשאלתי לאיזה סיירת ארצה לשרת? עניתי לימ”ס והתשובה שקבלתי פה אין ימ”ס, רק סיירות. בסיום הגיבוש התבקשתי למלא שאלון העדפות – באיזה סיירת ארצה לשרת וכתבתי בכל אותן העדפות רק מג”ב – ימ”ס. “
בניגוד לרצונו של י. חיול לחיל השריון ובסיום הטירונות יצאה וסיים בהצלחה קורס חובשים קרביים. “מיום הגיוס ולאורך כל הטירונות וקורס חובשים נשארתי עקבי וסיסטמתי ברצון לשרת במג”ב, לא ותרתי על זכותי והגשמת חלומי. ” ובתום חצי שנה מגיוסו לאחר בקשות רבות קיבל את האישור המיוחל לעבור לשרת במג”ב.
גיבוש ימ”ס
“המאפיינים של לוחם ימ”ס הינם חשיבה מקורית, אחראיות אישית ברמה גבוה, אמינות, עקביות, אומץ וכושר גופני ובהתאם למאפיינים הללו נבנים האקטים בגיבוש שבמהותו יותר חברתי/קבוצתי ובאה לבדוק באם יש למעומדים את הקומבינציה הייחודית של אותם מאפיינים. “
מספר ימים לאחר סיום הטירונות בהצטיינות התייצב י. לגיבוש ימ”ס, לרגע האמת, כשהוא חש לא בטוב עם חום גוף של 39 מעלות המלווה בהקאות וחולשה גופנית, בתום הבדיקה של הרופא התבקש לפרוש מהגיבוש.
“נטלתי שני כדורי אקמול להורדת החום, שתתי המון מים והמשכתי את הגיבוש בניגוד להחלטת הרופא כאני נותן הכל בכל משימה. “
במשימת ההתגנבות לראש הגבעה בוחנים את היכולת של חשיבה המקורית י. השתמש בטכניקה שהכיר ולמד מעולם אומניות הלחימה. “בוחן הגיבוש ישב על ראש הגבעה והודיע לחברה מהגיבוש שעלינו להגיע לראש הגבעה בלי להתגלות, בניסיון הראשון לעלות לראש הגבעה, התגליתי. בניסיון השני השתמשתי בענפים ובציוד נוסף שהיה זמין בשטח והתקדמתי כמסתערב כשאני מדלג לחלק הדרומי של הגבעה, מדלג מעל קירות המטווח שהיו צמודות לגבעה, המשכתי להקדם לראש הגבעה בזחילה שקטה וכך הצלחתי להפתיע את בוחן הגיבוש ובידי נגעתי ברגלו. מהיכן הגעתה בחור? חייכתי אליו ועניתי בגאווה, בקשתה שאגיע לפסגה בלי להגלות, והגעתי בדרכי.
מה מבדיל את י. משאר הלוחמים מעבר לקומבינציה הייחודית שצוינה? המשמעות! הרצון להגשמה עצמית ולפיתוח אישי ובמקביל לתרום לביטחון המדינה.
תודה:
תודה ל- י. היקר שנאות לשתף את הקוראים בסיפורו יקר הערך ובעל החשיבות למתגייסים ולכל אדם והקדיש מזנו היקר שהיה מלווה בהמון קולות של חברים שחידד את הריכוז וההקשבה.
“אני השוטר/ לוחם /קצין היחידי במשטרת ישראל שלמעשה הצליח לשרת בכל היחידות המיוחדות והיוקרתיות של משטרת ישראל. ” כך פתח עו”ד רפ”ק בדימוס אייל דביר את הראיון. מיחידת ימ”מ לימ”ס, ומימ”ס ל – 33 (יחידת הגדעונים), 33 הינה יחידה סמויה זרוע מבצעית של להב 433 ומתמודדת עם משפחות הפשע ( מכאן ההסבר למספר 4 יחידות ארציות ויחידה 33 ) כל הליך הגיוס ליחידה הינו עקיף ולא עובר עובר דרך לשכת הגיוס. ולאחר שרות מבצעי של שבע שנים בימ”מ ועוד חמש שנים ביחידות הימ”ס לא ניתן להגיע ליחידת עיקוב שהינה יחידה סמויה. מאחר ומכירים אותך כשוטר/לוחם לא רק הלוחצים אלה גם שאר שוטרי משטרת ישראל ואזרחים שונים שעימם היה מגע הן מאישור תוכניות ועד בחירת אמצעי לחימה כזה או אחר ליחידה. אך עם יכולות גבוהות של הסתערבות, איפור והיטמעות בשטח שרכשתי עם השנים, הם אלה שסייעו לי להגיע ולשרת ביחידה 33. למעשה מאז פתחתי פתח לעוד לוחמים שרצו לשרת בה ולא אפשרו להם. הראיתי שאפשר למרות שנחשפתי. שעם חשיבה חיובית ויצירתית אפשר להיטמע ואף אחד לא יזהה אותך.
אייל נולד בירושלים, בשכונת פת, שכונה שהחזק בה שורד. הילדות מאוד קשה, בביתו שרר המון אלימות, בית לא רגיל, בית שלא מכוון, בית שלא בונה אותך ומסביר, תקופה לא קלה שבה למד לשרוד. את התיכון סיים ללא בגרות ועם הזמן הבין שהוא רוצה להתגייס כג’ובניק, בעצת אחיו הבכור החליט לשרת בתפקיד של נהג או טבח במטרה לשרת שבוע שבוע ובחופשות לעבוד כמלצר ולהביא כסף הביתה. המבחנים בלשכת גיוס הצביעו על נתונים נמוכים ולכן לא קיבל זימון למיונים ליחידות מובחרות. בחיים צריכים מזל שהוא חמקמק וצריך לרדוף אחריו וביום הגיוס עלה ונסע באוטובוס הלא נכון ולאחר נסיעה של שעות הגיע לבסיס הטירונות של גבעתי. לאחר שהבין שהגיע למקום הלא נכון קיבל את זה בהבנה והחליט לתת את הכל. את הטירונות בגבעתי סיים בקלות. חיי השכונה שהיו פעילים ספורטיבית הכינו אותו בפן הפיזי ומבחינה מנטלית לא היה לו למי להתגעגע – לבית שיש בו אלימות ואי סדר ואין אוכל לא מתגעגעים. אייל היה מודע ליכולות הגבוהות שלו וידע שהכול בראש. את קורס המכי”ם סיים בהצטיינות ונשאר להדרכה. מפקדיו שהעריכו אותו כבעל יכולות גבוהות של פיקוד והובלה המליצו עליו לצאת לקורס קצינים, פעמיים ניגש למבדקי קצונה ונכשל, והשתחרר בתחושת כישלון. קצת לפני השחרור, בהמלצת חברו מגבעתי, הגיש מועמדות להתגייס למספר גופי ביטחון שבקורות החיים הוא מבליט את היכולות שלו, הניסיון והמוטיבציה וצירף המלצות ממפקדיו. למיון הראשוני לימ”מ זומנו 1,200 מועמדים. את המבדק סיים בהצלחה וניגש לראיון שבסיום יצאה עם רגשות מעורבים. לאחר מספר ימים קיבל את ההודעה שזומן לגיבוש.
בגיבוש מאתרים את הטובים ביותר וכזהו אייל הטובביותר. מובא בפניכם סיפור הגיבוש של אייל לימ”מ כפי שנכתב בספרו נעול על המטרה.
תהינו ושתפו שסיפורו יגיע לעוד קוראים.
נעול על המטרה – ספרו של אייל דביר
גיבוש ימ”מ
מועד הגיבוש הגיע ואני הגעתי לתחנת מרחב ירקון בתל-אביב. על כתפי תרמיל גב קטן שבו דחסתי כל מה שנראה לי שאני צריך איתי לכמה ימים – בגדים כלים, תחתונים, גופיות וגרביים, כלי גילוח, יומן ועט. התקרבתי לרחבה שבה התקבצו המעומדים לקורס, ובחנתי את החבר’ה שהגיעו לגיבוש. כמו תמיד, בוחן, מסתכל, לא מתערבב מיד. כשתורי הגיע מצאתי את עצמי עומד מול בחור שמיין את החבר’ה לקבוצות. הוא רחב כתפיים וגבוה, הגעתי עד ראשו. הוא סקר את דמותי, פניי, מבני גופי ואז שאל בקול עבה: “אתה בטוח שהגעת למקום הנכון?”. הנהנתי. “ראית איזה חבר’ה הגיעו לפה?” המשיך להציק בשאלות. ברור שראיתי, כולם חסונים, שני מטרים גובה, רחבי כתפיים, בעלי שרירים נפוחים כאילו התאמנו במיוחד לגיבוש הזה. ואני…טוב, כבר הבנתם איך אני נראיתי, גובה 180 משקל 70 ק”ג ודי רזה…כאשר התרחקתי ממנו שמעתי אותו מסנן למישהו, “יאכלו אותו פה…” והיה נראה לי שהוא בכוונה התכוון שאשמע. הבנתי. הגיבוש מתחיל כבר מרגע הזה. פה מנסים לראות מי נשבר ראשון, מי מגלה סמני מצוקה, רגשי נחיתות, חוסר ביטחון. אמרתי לעצמי שאני לא אתן להם כל כך מהר לבור אותי, שאמנם אני לא כזה מנופח, וגם באתי לכאן אכול ספקות, אבל אני לא אתן להם כל – כך מהר את התענוג להוציא לי את הרוח מהמפרשים. האוטובוס נסע למחנה נעורים שבמישור החוף, שם היה עתיד היה להיערך הגיבוש. 1,200 מועמדים החלו את התהליך ומתוכם רק 60 חבר’ה יצאו לגיבוש. היה ברור שלא כולם יעברו אותו ויתקבלו לקורס.
מיד עם הגיענו למחנה קיבלנו פקודה שיוצאים למסע אלונקות, אפילו לא נתנו לנו זמן להתכונן, להכיר אחד את השני, להתארגן. המסע שהיה מאתגר ומפרך, הסתיים אך כמובן שלא כולם עברו אותו. חלק מהמועמדים נשרו בגלל סיבות כמו כושר גופני ופציעות. בסיום המסע הורו לנו לעלות לאוטובוס והבנו שאנו עומדים כנראה לחזור למחנה. לפני העלייה לאוטובוס ביצענו מתיחות כדי לשחרר את השרירים התפוסים בגוף. היו כאלה שסימני שבירה ראשונים ניכרו בהם, בפנים המיואשות, בגוף שכנראה כבר מותש. עלינו על האוטובוס, החולצות היו מיוזעות, הנעליים כבר נדבקו לכפות הרגליים וגם ליבלות שצמחו עליהן בשעות האחרונות במהלך הצעידה, החברה נמרחו על הכיסאות, השעינו ראש לאחור, הרפו מהמתח ומהמאמץ והאוטובוס החל לנסוע. אך אז, אחרי כעשרים-שלושים מטרים הוא עצר. הדלת נפתחה ועליו עליו קצין צעיר. הוא הביט בנו, במבט רציני ללא שום סימני אמפתיה והכריז: “זה לא נגמר עד שזה נגמר… תוך 30 שניות כולם למטה מאורגנים למסע חוזר!” עוד לפני שהתאוששנו מההכרזה המפתיעה הפנה מבט כשעמד על המדרגות ואמר – “ומי שזה כבר יותר מידי בשבילו בשלב הזה – אז שידע שהתענוג רק מתחיל!”.
החבר’ה הביטו זה על זה בעיניים פעורות. זה היה בלתי נתפס, רק המחשבה להתחיל עכשיו מחדש את כל הסיוט הזה. עצם אחת ברגל שמאל נסדקה לי אבל לא היה זמן להתעסק בזה וניתקתי את המחשבה מהכאב. מלמטה נשמעה שאגה – “חמש עשרה שניות זוזו!” ובתוך רגע נשמע רחש של תזוזה על האוטובוס. הורדנו בחזרה מתאי המטען את התיקים עם כל הציוד למסע, שרכנו בחזרה את הנעליים ועמדנו לרדת מהאוטובוס ולהתכונן נפשית למסע שני שמן הסתם ייכנס לתוך שעות הלילה. לא כולם ירדו מהאוטובוס, היו לפחות עשרה חבר’ה שקיבלו באותו רגע החלטה שגיבוש ימ”מ נגמר עבורם בנקודה זו. על האוטובוס השני היו עוד חבר’ה במספר דומה שנשארו לשבת וויתרו על “התענוג” כפי שהזהיר הקצין.
ירדתי, מעוך, כאוב, שחוק, סדוק…אבל ירדתי. היה ברור לי שאני ממשיך. התרכזנו למטה. הקצין הצעיר עמד לא רחוק ליד קצין בכיר יותר. התרכזנו למטה. הם בחנו אותנו והחליפו ביניהם מילים, אולי התערבו ביניהם מי יישאר על האוטובוס ומי ימשיך…ואז, אחרי שעמדו כמה דקות ניגש הקצין שהודיע לנו על המשך המסע ואמר לנו: “או.קי, אז היה הולך ככה – אלה שנשארו באוטובוס חוזרים הביתה, אתם ממשיכים בגיבוש, אז תתרכזו ליד האוטובוס שם, ודרך אגב…אין מסע נוסף, תרגיעו”, הם אפילו לא נשארו שם כדי לצפות בנו בתגובות שלנו. היינו המומים מההודעה הזו עוד יותר ממה שהיינו המומים מההודעה הראשונה. תוך רגע הבנתי שחלק נכבד בגיבוש, ובטח בהמשך גם בקורס, זה לבדוק את עמידות הגוף אבל לא פחות את החוסן הנפשי והמנטלי. הבנתי שמידי כמה זמן ינסו לשבור אותנו, פעם גופנית ופעם נפשית, עד שיזככו מבין כולם את החבר’ה הנחושים והקשוחים ביותר. הם היו התמצית הנבחרים לשרת ביחידה מובחרת הבטחתי לעצמי שאני הולך לתת את כולי, נפשית וגופנית, כדי להיות ראוי להיכנס לנבחרת.
היום השני בגיבוש כלל משימות צוות שנועדו לבחון תקשורת בין אישית, יכולת העברת מסרים, שיתוף פעולה בין המועמדים, מחשבה יצירתית ועוד. חלק מהמשימות מראש לא ניתנות לפתרון לאור הגבלות רבות שאט אט הבוחנים הסירו בהתאם להתקדמות המשימה, במשימות אלה הכרתי צד נוסף באישיותי: להעביר צמיג ממקום אחד למשנהו תחת מגבלות של שטח גובה, רוחב ואיסור דריכה על שטח מסוים. למשימה ניתנה אפשרות להשתמש בחבלים ובמספר מקלות קצרים. לפתע קיבלתי הארה ועלה במוחי ליצור גשר אנושי אשר עליו יועבר הלוחם עם הצמיג, ללא שימוש באמצעים שניתנו לנו שרק גרמו לקיבעון מחשבתי. המשימה הצליחה כל כך מהר עד כי הבוחנים הביטו זה בזה ומלמלו “זה עוד לא ראינו”… בסיום שלב המשימות נדרשנו לעלות על מדי ספורט לריצת זוגות מדודה בזמן לאורך שלושה ק”מ. הוסבר לנו שמי שיגיע הראשון, מתוך הזוג, תינתן לו האפשרות למנוחה קצרה עד שבן זוגו יגיע, והחלק הבא של המשימה הוא להיכנס לאולם קרב מגע. מראש חילקו אותנו לזוגות שבהם אחד חלש והאחר חזק, בהתאם להתרשמות ולנתונים שצברו, וזה על מנת ליצור פערי זמן מכוונים. בן הזוג שלי היה חלש ואיטי יותר ממני. לאחר קריאת הזינוק רצתי מהר ככל יכולתי, ידעתי שאזדקק לזמן ההתאוששות בין הריצה לשלב קרב המגע. המשימה אמנם נראתה כמו משימת כוח פיזי אולם מה שרצו לבדוק זה האם אנו מוכנים לגורם ההפתעה והאם אנו מסוגלים לעבור ממצב מוכנות אחד למצב שני בלי להתכונן אליו. הגעתי ראשון לאולם קרב המגע, כולי מתנשף, הבטתי לאחור על מנת לחשב את הזמן שנותר לי לנוח, אבל לפתע בלי השתהות, הביאו לי ציוד מיגון ואמרו לי שבן זוגי לקרב המגע מחכה לי באולם…הבנתי שנפלתי בתרגיל, לא היה זמן לתת למחשבות להוביל אותי. באולם המתין לי לוחם מיומן מהיחידה. נכנסתי לזירה מתנשף ומזיע עם כאבי תופת ברגל, ידעתי שעלי לשמור עליה ולא לקבל מכה מיותרת ולכן שמרתי על מרחק מסוים מהלוחם השני. הנחתי לו להגיב ראשון ואט אט הסדרתי את הנשימה. לפתע התמלאתי כוחות שלא ידעתי שחבויים בי, אולי צפו לי תמונות מהבית, משנות ילדותי. הבטתי בלוחם שעמד מולי ופרש לקראתי זורעות מאיימות, ולפתע לא חששתי. הוא לא נראה לי כל – כך מאיים, ותוך שניות הסתערתי עליו וגיליתי שהוא מתנהל בצורה איטית וצפויה, כל ניסיון לפגוע בי או להפתיע אותי נכשל. תוך דקות בודדות הכנעתי את הלוחם המיומן. בסיום התרגיל ננזפתי על ידי הקצינים שהשתמשתי בכוח לא מידתי, למרות שלא הרגשתי את זה. מצד אחד שמחתי שניצחתי את הקרב אך מצד שני נבהלתי מעצמי ומהכוחות שהתעוררו בי. בינתיים הגיע בן זוגי לריצה ונכנס לזירה, הייתי כה דרוך לקראתו וגם אותו הכנעתי. המדריכים ביקשו ממני לשכב על הבטן והורו לבן הזוג לנסות להפוך אותי על הגב. מדובר בתרגיל פיזי קשה, במיוחד לאור העובדה שהגעתי לתרגיל אחרי ריצה ושני קרבות מגע. אחרי מספר ניסיונות הרגשתי שנתתי את כל כולי במאמצים עילאיים, כאב חד עבר לי ברגל והבנתי שבאחד הניסיונות שלו להכניע אותי הוא תפס את רגלי. ואז כאילו התעוררתי מאיזו בועה, הבנתי שזה מספיק, שהגעתי עד לקצה גבולות היכולת, החלטתי לוותר ולהפסיד את הקרב. כל אחד מאיתנו התחרה בממוצע בשלושה קרבות מגע זוגיים. את הקרב הראשון והשני ניצחתי ואפילו לא במאמץ רב, אבל בשלישי הרגשתי שאני לא מצליח להכריע והפסדתי ליריב. כולם כמובן היו גדולים ממני מבחינה פיזית. אני הייתי הכי צנום מבין החבר’ה בגיבוש.
ביום השלישי של הגיבוש, הרגשתי את הגוף כולו כואב. ביום הזה נערך תרגיל שמטרתו לבדוק כיצד אנו מתמודדים עם גבהים. נסענו לתל אביב ושם עלינו לאחד המגדלים וביצענו תרגלי גלישה שונים. לי זו הייתה הפעם הראשונה לתרגילים בסגנון הזה בגובה הרב. היו שם שני חבר’ה שחששו מהגובה העצום וסירבו לגלוש. הגלישה בימ”מ היא חלק בלתי נפרד מהאימונים, שכן ישנם מצבים שההגעה לזירת האירוע. לאחר מכן ישבנו באולם וביצענו מספר תרגילי קורדינציה, עם נשקים ובלעדיהם. אוכל לומר שזה היה היו הכי משחרר בגיבוש, כאילו לא מוצאים את הרגליים והידיים. צחקנו, התפרקנו בהרגשת שחרור והבנה שאנו לקראת סיום הגיבוש.
ביום האחרון לגיבוש נערכו מבחני אמינות. לאורך כל הגיבוש היינו צריכים לעמוד במשימות כמו לדוגמא מסלול ריצה עם מספר תחנות. לאחר סיום הריצה היה על המעומד לדווח מהן המשימות שאותן סיים. חלק מהמשימות סיימנו באופן עצמאי בלי לדעת אם מישהו עוקב אחר הביצועים שלנו, וכאשר התבקשנו לתעד המדדים של המשימות (זמן, מהירות, מרחק ) היו כאלה שדיווחו נתונים לא אמיתיים או “עיגלו” נתונים. במהלך הימים הבחנתי בכמה חבר’ה שדיווחו בנתוני שקר ובכל זאת נשארו בגיבוש, אך לא נתתי לזה להשפיע עליי לעשות כמותם, ידעתי כי עליי להיות כן עם עצמי ולא מעניין אותי אחרים. בסופו של דבר התברר כי המגבשים וצוות הפיקוד ידעו בדיוק מי שיקר ומי דיווח תוצאות אמת. אלה ששיקרו הפסידו פעמיים – פעם אחת כי חשבו שהם עברו בעוד שהם נפסלו בלי שהיו מודעים לכך, ופעם שנייה כי נשארו עד סיום הגיבוש ו”סבלו”, בעוד שמראש סומנו לא ראויים לעבור. מנגד, מי שלא שיקר וראה את אותם אלו ששיקרו והמשיכו לשלבים הבאים, עלול היה לחשוב שזה עובד ומצליח ואז להיות מושפע מהם, ובסופו של עניין להפסיד. על כן אני שמח שלא התפתיתי ונשארתי נאמן לאמת, כי אמת יש רק אחת. היום האחרון כלל עוד מספר מבחני אמינות בתוך הכיתה שלא אוכל לפרטם כאן, שכן עד היום משתמשים במבחנים אלו לסינון הלוחמים בשלבי הגיבוש.
למעשה רוב הגיבוש מתבסס על העניין הפסיכולוגי. לאורך כל הגיבוש לא יודעים מה מתכונן, כמה זמן נשאר לסיום התרגיל או אימון, ומה קורה אחרי כל משימה ומשימה. הרבה חבר’ה שהגיעו לגיבוש ויתרו כי חששו רק מהמחשבה על היום למחרת. הבנתי שכל משימה נבחנת בפני עצמה וכל משימה בודקת פן מסוים באישיותו של לוחם הימ”מ לעתיד. תובנה זו סייעה להבין שגם אם אכשל במשימה מסוימת אוכל לבלוט במשימה אחרת ועל כן ריבוי המשימות הוא לטובתי. הציפייה למשימה הבאה השאירה אותי ערני ונטעה בי חשיבה חיובית. השתדלתי לזכור את המשימות על מנת לשחזר מה בדיוק רצו לבחון בהן, ואולי גם רציתי לזכור כל יום ויום על מנת לספר לאחיי מה עבר עליי. כבר אז חשבתי על העתיד שבבוא היום אספר לילדיי על אודות הגיבוש והחוויות השונות. כנראה זה מה שנטע בי כוחות להחזיק מעמד. כיום גיבוש ימ”מ נערך בצורה שונה מבחינת המשימות אבל מטרתו לא השתנתה: לאתר את הטובים ביותר לשורותיו.
הגיבוש עצמו הגיע לסיומו כעבור ארבעה ימים, במהלכם נמדדו הכושר הגופני שלנו, תפקודנו תחת לחץ, התמודדנו עם עייפות מצטברת ויכולת החשיבה והאלתור במצבים קיצוניים. בסיומו חזרתי לדירה של אמי והמתנתי לתשובה במתח רב. במהלך התברר שעברתי את הגיבוש שלם עם סדק ברגל. באופן זמני התחלתי לעבוד באבטחה, זו הייתה אחת העבודות היחידות שהתאימה לי ולא נדרשה לה התחייבות לטווח רחוק. חיכיתי לתשובה טלפונית ותוך כמה ימים התקשרו אליי. הלב הלם! מתוך 60 חבר’ה שהגיעו לגיבוש, רק 24 עברו והתקבלו לקורס, ואני ביניהם! עברתי! אני ממשיך לקורס.
בטקס מצטייני הנשיא
לסיום אייל מבקש להעביר מסר לנוער
“החיים הם ספר אחד גדול, מהתחלה ועד הסוף. וכל מה שקורה לנו זה סוג של פרקים, פרק מהספר. אז יש פרק אחד שהוא טוב, פרק אחד שהוא לא טוב. ולדעת שאם הפרק הטוב מסתיים אז יכול להיות שיהיה יותר טוב או שפחות טוב, ואם הוא לא טוב, לדעת שבסופו הוא יסתיים ויכול להיות משהו טוב יותר ולדעת שזה חלק מהחיים וזה לא כל החיים. אבל לאורך כל הספר לשמור על מה שאתם, על האני מאמין, על הנחישות והמטרות. ואם יש לכם מטרה, להגיע אליה בנחישות. תמיד ינסו להסיט אתכם מהמטרה, להוריד אתכם ולשכנע אתכם שבחרתם מטרה לא נכונה, אל תשמעו לאף אחד, תמשיכו. יהיו מהמורות, תעברו, תמשיכו עד שתגיעו למטרה. הדרך למטרה מהנה ומאתגרת. ושתכבשו את המטרה תסמנו עוד מטרה. תמיד להיות בתנועה ולכבוש עוד מטרות נוספות. לא להישאר עומדים, מי שעומד חוטף כמו בשדה הקרב. עמדתה, חטפתה. שאתם בתנועה, אתם מתקדמים ופותחים עוד אופציות של מחשבה, לחימה, יצירתיות ולכן תמיד להתקדם קדימה ובטח לא לעצור. ”
תודה
תודה מיוחדת, והערכה עמוקה לאייל דביר שחשף את סיפור חייו ואת פרק הגיבוש לימ”מ והוכיח שעם נתוני פתיחה לא גבוהים אך עם יכולת שליטה וניהול עצמי הפך את הבלתי אפשרי לאפשרי. בתום שבע שנות שרות מאתגרות בימ”מ יצא לקורס קצינים וסיים בהצטיינות. שירת במגוון תפקידים ביחידות המיוחדות ובמהלך שירותו סיים בהצטיינות לימודי משפטים והיה קצין חקירות ביחידת הסייבר בלהב 433. כיום הינו בעל משרד עורכי דין פלילי, פלילי תעבורה. בזמנו הפרטי נפגש עם בני נוער ומספר את סיפורו ומהווה להם מקור השראה וכוח להמשיך להתמודד באתגרי החיים למרות הקשיים שבדרך. למעוניינים לרכוש את סיפרו של אייל דביר נעול על המטרה מוזמנים ליצור קשר למספר נייד 0505075797 ו/או למייל mailto:Eyal.dvir.law@gmail.com
“יש לנו זכות ענקית ואנחנו צריכים להגיד כל יום תודה על זה שיש לנו הזכות לעשות כאלה תפקידים משמעותיים בצבא הגנה לישראל. צריך להבין כמה משמעות וכוח יש לנו בידיים לעשות דברים ולשנות דברים ולהביא את עצמנו לידי ביטוי בצורה הכי חזקה שיש בצבא הגנה לישראל. וזה הזמן לפתח את עצמכם ולתת למדינה את מה שהיא צריכה, והמדינה צריכה אנשים טובים, המדינה צריכה אנשים מחומר גלם טוב. אנשים צריכים להבין מה זה לשרת את המדינה, לתת מעצם שנתיים ושמונה חודשים זה משהו לא מובן בכלל ולפעמים לא מקבלים כל כך בחזרה. זאת זכות גדולה לא לתת רק למדינה, אלא גם לתת לעצמכם כלים שפשוט בשום מקום אחר בעולם אין. בשום צבא בעולם אין האחווה והחוויה הזאת, זה פשוט. אם הייתי יכולה הייתי עושה את זה שוב פעם, לא הייתי מוותרת על זה. וזה מסע הכי מדהים שאפשר לעבור. לכן תעופו על התפקידים. תמצאו את עצמכם, תתנו כמה שאתם יכולים ואין לי ספק שתקבלו את התמורה האמיתית. ”
הגיבוש והשרות של עדן לוחמת ו’נוהגת’ בפלגת מגן ביחידת עוקץ ומאיה כלבה רועה בלגית מסוג מילאנה בעלת יכולת לסריקה וזיהוי נגד חבלה שלאחר הכשרה מאתגרת יצאו לילה אחר לילה לפעילויות מבצעיות יחד עם כוחות של לוחמים ברחבי יהודה ושומרון וסרקו בתים, חצרות וכל מסתור לגילוי ותפיסה של חומרי נפץ ואמצעי לחימה שבסיומם לא זכו לגילויים. במהלך השרות פנתה למפקדיה וביקשה לצאת לקורס מ”כים (קורס מפקדי כיתות) כדי לפקד, להוביל ולתת מעצמה עוד יותר אך נענתה בשלילה. עובדות שלא הפילו את רוחה מכיוון שהיא רואה את השרות הצבאי כערך עליון ואת הכישלונות כחלק בלתי נפרד מההצלחות. הכלים שרכשה מנחים אותה ומובילים אותה להצלחה והישגים, קרוב תתחיל ללמוד לתואר ראשון במנהל עסקים. בתום שרות של שנתיים ושמונה חודשים של עדן ותשע שנות שרות של מאיה זכו בזכייה הגדולה ביותר להשתחרר ביחד וליהנות אחת עם השנייה בחיק המשפחה האוהבת.
מכוונת מטרה
אהבתה לבעלי חיים ובמיוחד לכלבים והרצון להיות לוחמת הניע את עדן לחפש תפקיד שישלב את האהבה והרצון וששמעה על תפקיד ‘עוקץ’ לשם היא כיוונה ורצתה להגיע לאורך כל הדרך. במהלך הראיונות בצו הראשון, ביום המא”ה (מיון, איתור, התאמה) ובמיון לוחמות ביקשה להתגייס ולהתמיין כלוחמת עוקץ. בתחילת דרכה התגייסה לחי”ר קל שבגדודים המעורבים(קרקל, ברדלס, אריות הירדן ולביאי הבקעה) לשלב של המכין הנמשך שבועיים שבו לומדים ולהכיר את מהות להיות לוחמת ואם זה מתאים לך ואת תפקיד הגדודים והגזרות בהן פועלות, בסיום המכין התייצבה לגיבוש לרגע האמת שבו יבחנו היכולות הפיזיות והנפשיות ושיחד עם הריאיון בסוף הגיבוש יבנה תפוס אישיות ועל פיו יוחלט באם תעמוד בדרישות התפקיד.
“האמנתי בעצמי שאני יכולה להצליח בגיבוש”
יומיים אינטנסיביים של מאמץ גופני – ספרינטים, ריצות ומסע עם אלונקה היו אקטים לא מוכרים וקשים לעדן. בצעירותה הייתה רקדנית והתאמנה בחדר כושר ובריצות לנפש ולא התאמנה ספציפית לעומס הגופני שבגיבוש. “לא הייתי בשום קבוצת הכנה לצבא ובכושר קרבי, האמנתי שאוכל לעבור את הגיבוש כי זה הכל בראש, אם רוצים מספיק חזק אפשר לעבור כל משימה. ” במשימות החשיבה הקבוצתיות דאגה להיות היא האמיתית בלי העמדת פנים. לאורך כל הגיבוש הפגינה אחראיות, מסירות והפגנת משמעת עצמית ואלו התכונות שבוחני הגיבוש מחפשים במעומדים. מי לא משקיע עד הסוף ומי נוהג לעגל פינות, והם מתגלים די מהר באקטים השונים בגיבוש.
“גאה בעצמי”
מעל עשרה חודשים עדן ומאיה מאמנים ביחד בכדי להגיע למוכנות מבצעית, אימוני כושר גופני ומתרגלים זיהוי חומרי נפץ ואמצעי לחימה אך יש קשיים ומאיה עדיין לא הוסמכה ככלבה לוחמת. עדן לא מוותרת לשתיהן ויוצאות ביחד לעוד תרגולות המלוות באהבה, בחיבוקים וחיזוקים למאיה ורואה את המטרה בדמיונה כיצד שתהין עוברות את מבחני ההסמכה והופכות לצוות מבצעי. וכשהולכים עם הלב מצליחים “ביום שמאיה הוסמכה ככלבה מבצעית הייתי גאה בעצמי, בחלום שהגשמתי ובדרך הארוכה המלווה בעליות ובמורדות שעשינו ביחד. אנו לוחמות אמתיות ! ”
תודה לעדן היקרה שפתחה אל ליבה וריגשה אותי לאורך כל השיחה, הרואה בפוסט כזכות להשפיע ולהעצים את בנות ישראל ולמאיה שתרמה תרומה ענקית לביטחון המדינה. הפוסט מוקדש לכל הלוחמות אשר בהן שעושות מה שחשוב להן גם כשלא נוח להן.
מוטו: “ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם “. – ימ”מ.
(*) ימ”מ -יחידה משטרתית מיוחדת. היחידה הלאומית ללוחמה בטרור ולאירועי חטיפת בני ערובה.
ד. באימון השתלטות אוטובוס.
“כשאבי שמע שברצוני להתגייס כלוחם לימ”מ, הוא לא גילה סימני התלהבות. לאחר שלוש שנים מאתגרות בגולני העדיף שאעבוד במשק החקלאי. כשסיימתי שבעה חודשים מפרכים ומאתגרים מבחינה גופנית ומנטלית וכאשר הוסמכתי כלוחם ביחידה הטובה בעולם, לא היה מאושר ממנו וקיבלתי את ברכתו. “
ד. הינו לוחם וסגן מפקד יחידת הצלפים – שירת עשרים שנה בטימ”מ, בעל עיטורים והשתתף במאות פעילויות מבצעיות לסיקול הטרור ולאבטחת החיים השגרתיים תוך כדי גילוי אומץ ונחישות.
“הרגע הזה שאחזתי בחוזקה את גופו של המפגע חצי שעה לפני הפיגוע שבשפת הים בתל אביב וחיי רבים ניצלו נתן לי את הדרייב להמשיך ולשרת את עמי לשנים ארוכות “.
אני מזמין אתכם לקריאה צרופה בתובנות מסיפור הגיבוש של ד. לימ”מ
קריאה מהנה !
ד. בפעילות מבצעית כצלף
אחריי לגולני
ימי מלחמת לבנון הראשונה, האווירה הרווחת בקרב בני הנוער היא שמסוכן להתגייס לקרבי, אך ד. נחוש ומרגיש מחויבות להתגייס לשרות קרבי ומשמעותי בגולני.
“מקטנות רציתי להיות לוחם, אהבתי את האתגר, התרומה ולהיות חלק מצוות. ” ללא ספק תכונות האופי שנבנו מחינוך ביתי ערכי ומעבודת כפיים ארוכת שנים במשק החקלאי של הוריו בעמק המעיינות, הם שתרמו לגיוסו ליחידה קרבית. הדרך בה בחר ד. השפיעה גם על בני נוער אשר נסחפו אחר דרכו והתגייסו למיטב היחידות המובחרות. “היה כייף לראות את השינוי שחל בקרב בני הנוער.- ” הדגיש ד.
התיידדו עם אנשים הרוצים בטובתכם
חודש לפני השחרור, ד. בתפקיד סמל מחלקה של צוות לוחמים, פנה אליו חברו הטוב לפיקוד – “אחי ד, בואו נלך לימ”מ, שמעתי אחלה יחידה, אנחנו אוהבים את זה, מה אכפת לך, בוא ננסה להתקבל! “ ובנימה תימהונית עונה ד. “ימ”מ, מה זה ימ”מ? “ שבועיים לאחר השחרור התייצב ד. לראיון קבלה לגיבוש בפני צוות – המפקדים מהימ”מ, ההתרשמות משירותו הצבאי, הרצון להתקבל ומהפגנת הביטחון העצמי, סללו בפניו את הקבלה לגיבוש. לאחר קבלת ההודעה על מועד הגיבוש נסע יחד עם חברתו, לימים אשתו, לבלות ולהתאמן באילת.
להיות נחוש
“אם כוח – אבנים כוחי, אם בשרי נחוש (איוב ו’, י”ב )
לאחר מספר שנים של שרות כלוחם וסגן מפקד צוות הצלפים ד. שימש כבוחן מועמדים לימ”מ. כשנשאל מה סט הערכים שחיפש אצל המועמדים, ענה “חיפשתי כאלה הדומים לי – כאלה שמפגינים נחישות ללא פשרות, בעלי ראש גדול – יוזמים, שקולים ובעלי ראיה מרחבית. ” והכושר הגופני? נחוץ ברמה בסיסית.
“בראיה לאחור פתיחת הגיבוש לא הייתה מזהירה, תקופה ארוכה לא התאמנתי, אך ידעתי שאני חזק בראש, את ריצת ה – 2000 מטר סיימתי בזמן של 8:25 דקות, זמן שהינו בגבול התחתון. בסיום הודיעו לי שאני ממשיך בגיבוש. “
בוחני הגיבוש אינם מכירים את המועמדים ואינם מקבלים שום אינפורמציה ורקע לגבי המועמדים והיכן שירתו. הזיהוי היחיד לצורך מעקב המתמודדים הינו המספר שעל הכתף. ד. קיבל את המספר 1.
“אהבתי את המספר שקיבלתי, הבוחנים הבחינו בנחישות וברצון העז שלי להתקבל למרות ממדיי הקטנים. נבחרתי להוביל כל משימה קטנה כגדולה: “מספר 1 תארגן את הקבוצה…מספר 1 תרים את האלונקה, והרמתי.” בעלטה, במסלול תלול לאורך 22 ק”מ מבית שמש לצובה, כאשר משקל רב על גופו, ד. נשא את האלונקה והתעקש להמשיך לשאת אותה לאורך כל המסלול. מילותיו של אביו התהדדו בראשו “את הזמן אי אפשר לעצור,הקשה יסתיים, ואתה תצליח לעמוד בקושי.” דברי אביו, הפכו למנטרה בראשו דבר אשר סייע לו רבות להתמודד עם הקשיים הפיזיים והמנטליים. “משימה נוספת עברה בהצלחה והביטחון העצמי גבר, אך לא ציפיתי לבאות” משימות ואתגרים נוספים עמדו בפני המעומדים הכל בכדי לגלות את תעוזתם והחשיבה מחוץ לקופסא. “בקרב המגע הצמידו לי מעומד הר אדם, ענק ושרירי שבתחילת הקרב מגע הדף אותי לקיר, האוויר יצא מריאותיי, התעשתתי והצלחתי להתגבר עליו באמצעות תחבולות על מנת לעייפו עד שהגיע למצב של תשישות, אחזתי בו בחוזקה ובנחישות עד שניכנע .”
עשרים שנות שרות בימ”מ הטביעו את חותמם בו. כל בעיה ואתגר שהתמודד עימם במהלך חייו נראו באור שונה, וזאת משום שחיי אדם ובריאותם הנם ערך עליון.”כאשר לוחם מהצוות ניפצע לידי כל הבעיות בחיי מתגמדים לעומת אובדן או פציעה של חבריי.” “הסדר הזה של תכנון, ביצוע, תיחקור, זה עוד כלי שלקחתי לחיים לשליטה והשגת מטרותיי מטיול עם המשפחה ועד ריצת מרתון.”
לסיום מדגיש ד. “הגיבוש והשרות בימ”מ הינם חוויה מטריפה, מאתגרת מנטלית ופיזית שנותנת לחיים בארץ משמעות, הייתי חוזר על כל המסלול מחדש מתוך אמונה בתרומה לחברה, בקרבה ובהגנה וזאת למרות התמורה הכספית הפחותה.”
הבעת תודה.
הולדת כל פוסט כרוכה בתחקיר וראיון עם הלוחם ומהווה עבורי מקור לסיפוק ועניין רב. אף אני כבלוגר, לומד ומיישם את הכלים שבהם אני פוגש אצל המרואיינים. ברצוני להודות ל – ד. שחלק עמנו את התמודדויותיו, תבונותיו וסיפורו המרתק.
וזה פתגם חזק ששוה מעט להתעקב עליו, היכן ואיך “רוכשים” את החוסן הנפשי לקום שמונה פעמים? ממצאי מחקרים שנערכו על בני נוער עולה המסקנה שפעילות גופנית חוץ בית ספרית מטמיעה בהם תרבות של ספורט שמאפיניה מסוגלות אישית, אחראיות והיכולת להתמודד מול משברים, לצלוח אותם ולצמוח מהם.
כזהו סיפורו של רן שניידמן השזור בלהט, בנחישות, ובהתמדה לשרת ביחידה עילית, כיום כבן 60 עדיין מרגיש צעיר בגופו ובנפשו וחונך לוחמים צעירים במילואים. “לעולם לא מוותר” זו דרכו.
אני מזמין אתכם לקריאה בעלת ערך, שתפו כדי שסיפורו יגיע לעוד קוראים.
תהנו!!!
לחלום בגדול
“כבר בגיל 12 חלמתי להיות לוחם קומנדו ימי”. כבן ההתיישבות העובדת, שאביו נלחם במלחמות ישראל כשריונר וספרה של דבורה עומר “צוללים קדימה” הצייתו את דימיונו ותשוקתו להתגייס לקומנדו הימי. שנים של אימוני שחיה עם המאמן העילית, יוסף טלקי ז”ל, בחורפים הקרים תחת כיפת השמים בגן השלושה, אימוני כדורסל ועוד אימוני אישיים אינטנסיביים הפכו את גופו התמיר לגוף חסון ושרירי והשהייה באזור האי נוחות הפכה לטבעית. בחופש הגדול יצאה לגדנ”ע צלילה בבסיס השייטת שבסיום סיים בהצלחה גיבוש מאתגר ובפסח יצא לגדנ”ע צלילה יחד עם השייטת בסיני, החלום להיות לוחם קומנדו ימי נראה כבר הישג, וזה בבד שאותר כמתאים לקורס טייס וחתם על ויתור.
ביום הגיוס בתל השומר בבדיקות הרפואיות רגע לפני העלייה לאוטובוס לבסיס השייטת בעתלית, התגלו ממצאים של ירידה דרסתית בשמיעה ובצילום החזה התגלה חשד לגידול בצלע הראשונה מצד השמאל, לאחר הניתוח להסרת הגידול התברר שהגידול הינו סחוס שהתפתח בצורה לא מבוקרת, בתום מספר ימים של החלמה חזר לשרות הצבאי, אך עקב הירדה בשמיעה הורד הפרופיל הרפואי מ – 97 לפרופיל רפואי 64 כתוצאה מהורדת הפרופיל לא עמד בקרטריונים להיות לוחם ביחידות לוחמה. חלומו הגדול התנפץ לרסיסים.
“המתנה הכי גדולה שקיבלתי “
בתיכון רן למד במגמת מכונאות רכב ושובץ בתפקיד של תומך לחימה כמכונאי רכב בחיל הרפואה, את הטירונות הכלל צהלית עשה בבה”ד 4 ליד בת אל שבשומרון, בטירונות פגש ולמד להכיר את כל מרקם האוכליסיה ובמיוחד את הקבוצה שמדברת ומבינה רק את שפת הכוח. בתבונה ובנועם ע”י הפגנת הכוח, מי חזק בקבוצה ושאסור להתעסק איתו, בעזרת תחרות הורדת ידיים הבינו חיילי הקבוצה שאין ואסור להתעסק עם רן.
בעזרת שרות משמעותי
בתפקידו כמכונאי רכב רן נהג להגיע ראשון לסדנת הטיפולים ברכבים ולצאת האחרון ,פתר בעיות ותיקן את הרכבים ללא דופי וזה שבעוד הוא ישן בכל ימי השבוע בתוך אוטובוס נטוש ביחידה עקב חוסר במגורים. עיני המפקדים ראו את ההשקעה והנתינה והחליטו לסייע לרן בהגשמת חלומו להיות לוחם. “שבוע הבא יגיע לבסיס רופא מחיל האוויר לצורך אימון, גש אליו להיבדק “. בתום הבדיקה כתב הרופא הערכה רפואית של יכולות והתמיכה שלו הצילה את המשך שירותו הצבאי. הפרופיל הועלה ל – 97 שהינו כשיר להיות לוחם.
“במלחמתו” מול חיל החימוש שסירב לשחררו לתפקיד לוחם ידו היתה בעליונה עקב רצונו להתנדב לקומנדו הימי, שניתן האישור התייצב לוועדה רפואית שתיקבע באם הינו כשיר למסלול לוחם קומנדו, בוועדה הרפואית הוחלט שאינו כשיר לצלילות עקב הסכנה לחייו מהניתוח להסרת הסחוס מהצלעות. עצב רב ירד על פניו ודמעות רבות מעיניו וכפי שהתחנך מילדות משעות רבות של ספורט חוץ בית ספרי מאתגר שיש להתגבר על קשיים ומכשולים, מייד התקשר מטלפון ציבורי לחבר משפחה ששירת בסיירת מטכ”ל וגולל בפניו את סיפורו וזה ענה לו “סע לבקו”ם שבתל השומר, החבר שלי סגן מפקד גדוד מקים יחידה חדשה שקוראים לה שלדג, סע אליו ותגיד לו שאני שלחתי אותך.” במיידית נסע רן לבקו”ם על מנת להתראיין ליחידת שלדג.
בהגיעו למתחם הראיונות, שהיה מגודר, הבחין בו סמל שעמד בכניסה וסירב להכניסו פנימה בהזכרו שלרן יש בעיה רפואית שלא מאפשרת לו לשרת כלוחם בקומנדו הימי. “אני לא מוותר, לחשתי ” ולאחר הליכה סביב המתחם מצאה פירצה בגדר וניכנס למתחם הסיירות. במתחם זוהה על ידי צוות מסיירת מטכ”ל שהניאו להתראיין אצלם אך סירב בנימוס וניגש ישירות לאוהלו של אבנר – סגן מפקד שלדג שקיבל את רן לגיבוש ,הגיבוש נמשך שלושה ימים בקולא ומפקדו היה אבנר שור , לימים מנכ”ל תנובה, בגיבוש רן הפגין יכולות יוצאות דופן ובינואר 1980 התחיל רן מסלול ארוך ומפרך שבסיומו הוכשר ללוחם ביחידה עילית!!!
תודה
הולדת כל פוסט היא תהליך מעניין ומרתק. ברצוני להודות לרן שניידמן שפינה לנו זמן בתקופה לחוצה של ניהול חברה ארצית בתחום הסלולאר על מנת לחלוק עימנו את ניסיונו ותבונתיו.
תושיה – אולי אחת התכונות החשובות ביותר של לוחם: היכולת לקרוא את השטח ולתת מענה מהיר ומדוייק למצבים לא צפויים, להקדים את היריב בשבריר שנייה. כיום , ניתן לתרגל אסטרטגיה וזריזות במשחקי מחשב, אבל הארוע עליו אני עומד לספר התרחש לפני עידן המחשב. ליתר דיוק ב-1981. נשארתי שבת בבסיס ליד שארם א-שיח. הימים הם ימי השלום הראשונים עם מצרים וכבר חלקים גדולים של סיני הוחזרו למצרים. ומה יותר יפה מריצת טיול לאור ירח מלא בסיני? ריצה למקום שנקרא מרסא-בריכא – רצועת חוף צרה ממנה ניתן לראות את 2 המפרצים: אילת וסואץ. כאן אני צריך לתת מקום של כבוד לאהבת הריצה למרחקים ארוכים, שבלעדיה לא הייתי מגיע להיות הלוחם שרציתי להיות. היכולת ממש להנות מריצה קלה הייתה תגלית מרתקת עבורי. זה התחיל בגיל 12 כאשר לרגל שנת שבתון של אבי גרנו במשך שנה באנגליה, ובעודי מתקשה בלימוד השפה גיליתי שבשיעורי ספורט שכללו ריצות שדה השתלבתי היטב עם הרצים הקדמיים. הידיעה שאני נהנה מפעילות שעבור רוב האנשים נחשבת לסבל והאפשרות הקסומה לנטרל את גורם העייפות האירובית הדליקו בי אהבה רבה לתחום הריצה. מאז, בעוד והרבה שעות עד הגיוס ביליתי בפרדסים של רחובות, במדבר יהודה ובגולן בריצות שטח עוד הרבה לפני שמישהו ידע מה זה ג’וגינג. וכך, כשעל גופי מכנסי ונעלי ריצה בלבד, יצאתי להתענג על אוויר המדבר בליל ירח קסום, ומה כבר יכל להשתבש? די קרוב לראס-מוחמד עברתי כמה תלתלי תייל זרוקים וזניחים – כך חשבתי לעצמי, כאשר לפתע מאחורי דיונה מפתיע אותי רעש מוכר ביותר של דריכת קלאצ’ניקוב ושני חיילים מצריים צועקים לעברי וו’קף (עצור). אם להקפיא ולבחון את השניה הגורלית הזאת: התסריטים האפשריים שחלפו לי בראש היו “בילוי” בשבי המצרי, או ריצת ספרינט בסללום בין קליעי קלאצ’ניקוב או ניטרול החיילים מנישקם ואז ספרינט, בקיצור הסתבכות איומה. אין רגע שיותר מתאים לביטוי: “החיים והמוות ביד הלשון”. בעודי מסדיר את הנשימה הסתדר לי פאזל האימה הזה והיכה בי: אני תייר אנגלי. כמה פשוט. לא היה עלי שום סממן מזהה, והאנגלית שלי הייתה מספיק טובה להישמע כמו שפת אם בשביל חיילים מצרים. טוב, לא כזה פשוט, לקחו אותי לחקירה ממושכת עם הקצין שלהם ושם סיפרתי את קורותי כולל שם, כתובת , אהבתי לריצות במדבר, היכטא שחונה בשארם א-שייח ודי מהר שיחה קולחת על הליגה האנגלית והבטחה לשלוח בולים מאנגליה. מוקדם בבוקר, יצאתי מלווה בשלושה חיילים מצריים לכיוון הגבול הישראלי במגמה של הסגרת התייר האנגלי. כעבור כשעה הליכה, הערנו תצפיתן מנומנם שזכה לראות במשקפת תהלוכה מעניינת במיוחד מתקרבת לעמדת התצפית. ג’יפ צה”לי יצא לקראתנו בדהרה ומתוכו הגיחו מפקד התצפית ועוד חיילים מהמשמרת. גלגלתי בראשי שאם המלווים המצרים יעלו על זהותי הבדויה עשויה להתפתח תקרית שעשוייה לערער את האמון המצרי בתהליך השלום. ואז בעוד הברקה של רגע – דיברתי אל מפקד התצפית באנגלית תוך כדי קריצה. מפקד התצפית הודה לחיילים המצרים על הסגרתי ולקח אותי ל”המשך חקירה”. סוף הסיפור: נשפטתי ל-שבועיים בכלא – הנחה משמעותית בהתערבות מפקדי מהעונש הקצוב של 6 חודשים על חציית הגבול.
תודה רבה לאודי – לוחם בסיירת מטכ”ל, יזם הייטק, רץ למרחקים ארוכים ובעל משפחה לתפארת שנאות להיפגש ולחלוק עימנו את סיפורו. סיפורו על תושיה וחשיבה מחוץ לקופסא יכול לשמש אותנו כדוגמא לכלי של היחלצות מבעיות הניכרות בדרכנו.
